לא כל הנוצץ זהב – פרק 22

אז כל מה שכירון רצה לומר לי הוא שאריק לוקח אותי לעשות סיור במחנה, כדי שאכיר אותו טוב יותר.
"אז שיקרת" אמרתי אחרי שיצאנו מהבניין המרכזי ואריק הוביל אותי לאנשהו.
"לא שיקרתי" הוא ענה.
"אמרת שכירון אמר שהוא חייב לדבר איתי." עניתי בעצמי ועצרתי. הבטתי בו בתוכחה כשהוא הסתובב וחייך אליי.
"נו, איפה השקר פה?" הוא שאל.
"השקר פה הוא שכירון אמר שיכולת לומר לי בעצמך שאתה אחראי על הסיור שלי." השבתי ונעצתי בו מבט. ניסיתי שהמבט הזה יהיה כועס אבל.. שמעו, אף פעם לא ראיתם את אריק. הוא נראה כמו… כמו איזה אל. כאילו אחד מהאלים החליט לרדת לעולם בני התמותה ולהישאר במחנה. אל חתיך ומהפנט.
אבל הוא גם היה הרבה יותר מבחור חתיך. הוא גם היה חכם, הוא היה מצחיק, והוא עשה לי הרבה צרות. אבל היה לו לב טוב.
והספקתי להכיר אותו במהלך אחר הצהריים שהעברנו ביחד, בסיור שלנו.
אריק גם סיפר לי עוד על החבר הזה שלו, שהוא השאיר מאחור, קראו לו מארק זנדק. הוא היה ילד "נחמד וידידותי." ככה אריק אמר. אבל משום מה הבעת הפנים שלו אמרה: 'לפחות כלפיי.'
שכבנו על האדמה ליד האגם ובהינו במים כשהוא סיפר לי על הילדים בבית הספר שלו שהיו מעצבנים אותו ואת מארק, ואני סיפרתי לו על הפנימייה. אבל לא אמרתי כלום על הגניבות שלי. לא רציתי שהוא יחשוב שאני נוראית.
"יודעת, לילי, זה ממש כיף." הוא אמר, עדיין בוהה במים.
"מה, להביט במים כאילו הם אהבת חייך?" שאלתי בהקנטה לא מוצלחת. איזו גרועה אני.
הוא חייך חיוך עדין.
"לא, זה." הוא אמר והביט סביבו, ואז נעצר בי. "הכל פה."
"זה בסך הכל מחנה, אתה יודע." אמרתי והרמתי גבה.
"כן, אבל אצלנו.. טוב.. אני מניח שקודם כל אין אצלנו בנות מעצבנות כל כך כמוך." הוא אמר וחייך חיוך מתגרה.
"תודה רבה." עניתי בחיוך. "אתה מחמיא לי."
החיוך שלו התרחב, העיניים שלו נצצו.
"את ממש כמו מארק, שניכם מתבדחים על דברים כאלו."
"אז אני מזכירה אותו?" שאלתי. "גם לו יש שיער קצר ובלונדיני וגם הוא אוהב לעשות בלאגן?"
"אה.." הוא נראה מתלבט. "טוב, יש לו שיער שחור, ולא כל כך קצר, אבל כן, גם הוא עושה בלאגן."
אחר כך החלטנו שאנחנו שוחים קצת, התברר שאני די טובה בזה, לעומת אריק שהיה נורא ואיום.
"טוב, מה אני אשם?" הוא התלונן. "אני לא הולך לבריכה ואין אצלנו בעיר דרכים לים. סלובקיה לא ממש גובלת בים."
"אתה לא צריך להצטדק בפניי." אמרתי כששחיתי חזרה לחוף, כשהוא מנסה לחקות את התנועה שלי.
צחקתי כשראיתי את התנועות המסורבלות שלו.
"נו, אז הנה משהו שאתה לא מצליח בו, מר מושלם."
"מר מושלם?" הוא הרים גבה והתיישב על הדשא, כשיצא מהמים. יצאתי מהמים גם אני וסחטתי מים מהבגדים.
"כן, מר מושלם. אתה רציני? לא ראית את המבטים שכולם שולחים בך?" הבטתי בו והרמתי גבה, כאילו אמרתי: 'אתה אידיוט או משהו?'
הוא גלגל עיניים.
"אני מניח, זה לא חדש לי." הוא הודה. "אז אני לא כל כך שם לב."
"לא חדש לך?" שאלתי והתיישבתי לידו. הוא תלש כמה קצוות דשא לפני שאמר: "ככה היו מתייחסים אליי גם בניטרה. כמו סתם עוד בחור יפה. אני שונא את זה."
משכתי בכתפיים בהבנה. בפנימייה תמיד הייתי זאת שהתעלמו ממנה כי לא אמרתי כלום וכי נטיתי להסתבך בצרות. אני מניחה שתשומת לב מרובה מפריעה אפילו יותר מזה שלא מפריעים לך בכלל.
אחרי ארוחת הערב, שמותר לי לציין שאני ואריק ישבנו אחד ליד השנייה ומשכנו לא מעט מבטים, כירון הודיע שאנחנו הולכים לזירה כדי לעשות מדורה ולבלות קצת. אריק הסביר לי שזה כמו קומזיץ כזה, כולם יושבים מסביב למדורה ושרים שירים, ויהיו מרשמלו, כיף חיים.
אז עשינו את זה.
אני ישבתי ליד סוזן, ומשמאלי ישב אריק, הוא שר ביחד עם החניכים האחרים שירים שלא הכרתי, אז העדפתי שלא להביך את עצמי. אבל נראה שלאריק הולך יופי.
הוא שר יפה, היה לו קול נעים, כמו של הזמרים האלו שלא מתאמצים כדי להגיע לקול המושלם. ולאריק היה קול מושלם.
אחרי שאני ואריק אכלנו ארבעה שיפודים של מרשמלו (שזה שלושה יותר מהמותר), הבטנו באש הקסומה שהייתה במדורה, שזרחה לפי מצב הרוח של החניכים, ועכשיו הייתה אדומה, חמה ובגובה של כמה מטרים.
ואז ראיתי את זה, הזוהר הצהבהב. והוא לא הגיע מהמדורה.
הבטתי באריק, שהביט במדורה, ופלטתי קריאת תדהמה.
אריק קפץ בבהלה והביט בי.
"מה?" הוא שאל. "מה יש?"
הצבעתי על האוויר מעל הראש שלו. זרחה שם שמש קטנה, שמש זהובה וחמימה מעט.
אריק הביט בסמל בתדהמה בזמן שחניכים אחרים שמו לב בעצמם.
"וואו…" מלמלו כמה אנשים.
"מה זה? מי זה?" שאל אריק, בוהה בסמל שמעליו.
"אריק ווראגו, בנו של אל המוזיקה, הרפואה, השמש והיופי הגברי," הכריז כירון.
היופי הגברי. זה מסביר למה אריק יצא ככה.
הנהנתי וניסיתי להיראות שמחה. אבל זה היה קשה, כי הבנתי מה קרה עכשיו.
אבא של אריק הכיר בו. אפולו, אל השמש, היה אביו של אריק.
וזה היה נהדר שהכירו באריק והכל אבל… אבל זה אומר שהוא יעבור לביתן אפולו, וכנראה לא יבלה איתי יותר.