לא כל הנוצץ זהב – פרק 20

"הו, אלים…" סוזן נופפה בידה על פניה שוב, אחרי ארוחת הבוקר הלכנו לשדות התותים. ועבדנו.
היינו צריכים לקטוף תותים ולאסוף את הטובים לארגזים, אחר כך, כשנגמור את החלק שלנו, היינו צריכים להביא את הארגזים לבניין המרכזי.
זה היה כל כך כיף. ולא הרגשתי כאילו זה עוד אחד מהעבודות שקיבלתי כעונש בפנימייה המפגרת שלי.
לא מצאתי את אנדרו, כנראה שהוא עסוק. אז נשארתי כל הזמן בחברת סוזן.
הבטתי עכשיו בסוזן, שהמשיכה לנופף על פניה ובידה השנייה הצביעה לעבר מישהו שהתקרב לשדות. כבר גמרנו את העבודה, ואני וסוזן נשארנו בשדות ושכבנו על הדשא, נהנות מהשמש.
"הוא בא לפה." היא אמרה והפסיקה להצביע על הדמות המתקרבת. "הוא בא אלייך."
הבטתי בדמותו המתקרבת של אריק, כשראה שהבחנתי בו הוא חייך ונופף בידו.
הבנות של ביתן הרמס עבדו בשדות התותים, והבנים עבדו בחנות של המחנה. ככה היה הסידור, והכל בגלל שביתן הרמס היה צפוץ מאוד ומלא בילדים שההורים שלהם לא הכירו בהם. אתמול בלילה הייתה בי התרגשות שאני עומדת לישון ליד הבחור הזה, אבל לצערי הוא נבלע בין אלפי שקי שינה שניצבו ביני לבינו.
סוזן מיהרה לקום ולחייך בחזרה. אני פשוט הבטתי בו, עדין שוכבת.
"היי לילי, היי סוזן." הוא חייך.
"היי אריק." סוזן חייכה. "מה קורה?"
"הכל מעולה." הוא חייך והביט בי.
"מה?" שאלתי.
הוא הרים גבה ואמר: "לא אמרת לי שלום."
גיחכתי ואמרתי: "בוקר טוב אריק, מה שלומך?"
הוא צחקק.
"כמו שאמרתי, הכל מעולה."
"אז… מה אתה מחפש בשדות בשעה הזאת של הבוקר?" שאלה סוזן.
"נערה בת ארבע-עשרה, עם שיער בלונדיני קצר." הוא אמר וחייך אליי.
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בהפתעה קלה.
"לא אני, כירון." הוא ענה. "הוא שלח אותי לחפש אותך."
נאנחתי וקמתי על הרגליים.
"לא ממש בא לי ללכת אליו. אולי תגיד לו שאני חולה או משהו?" ביקשתי.
אריק צחקק, ואז הניד בראשו בבקשת סליחה.
"מצטער, לילי. אני חייב להביא אותך." הוא אמר.
הטיתי את הראש הצידה והבטתי בו במבט מתחנן כמו שלמדתי, בדרך כלל זה השפיע על כל מי שלא הכיר אותי.
"בבקשה, בבקשה, בבקשה, אריק." אמרתי.
הוא גיחך בתורו.
"זה לא ממש משפיע עליי." הוא אמר ועיניו נצצו. "ואל תכריחי אותי לקחת אותך בכוח, לילי."
"להכריח אותך?" שאלתי בתמימות. "שאני, לילי הקטנה, אכריח את אריק לגרור אותי אל כירון?"
"את מעמידה אותי במבחן?" הוא שאל והרים גבה.
משכתי בכתפיי.
"את חושבת שאני לא אעשה את זה." הוא אמר והביט בי בהפתעה. "את חושבת שאני לא אעז לקחת אותך בכוח לבניין המרכזי."
"בדיוק, מר נסיך." אמרתי ונעמדתי ממש מולו, מביטה אל תוך עיניו החומות והמהפנטות. "מה קרה? אני הראשונה שלא עושה מה שאתה מבקש ממנה?"
עיניו נצצו באתגר והוא חייך.
"אולי." הוא הודה בשקט. "בואי איתי לילי, אני לא רוצה להשתמש בכוח."
"כן, כוח זה לא משהו שחסר לך." מצאתי את עצמי מחמיאה לו.
הוא צחקק ופרש את ידיו לצדדים, כאילו אמר: אין מה לעשות.
"אגב, נזכרתי במשהו.." הוא אמר וקירב את ראשו אליי טיפה, ככה שרק אני אשמע אותו. "את לא הודית לי על אתמול בלילה."
יכולתי להרגיש את הלחיים שלי בוערות במבוכה.
"נכון, הבאת אותי לביתן שלי. תו-"
"לא רק הבאתי אותך לביתן." הוא חייך, כאילו העובדה שאני מובכת לא מפריעה לו. "אני הכנסתי אותך פנימה, סידרתי לך מקום והשכבתי אותך בשק השינה שדאגתי להביא לך."
הבטתי בו והשתדלתי להעלים את הסומק מלחיי.
"מה אתה רוצה על זה?" שאלתי בהתגרות. "מדליה?"
"רק תודה פשוטה." הוא אמר.
"בסדר גמור." אמרתי ולקחתי צעד אחורה.
חייכתי אליו כשאמרתי, במבטא מודגש ומעצבן במיוחד: "אני מודה לך, אריק… ?"
"ווראגו." הוא גיחך.
"אני מודה לך, אריק ווראגו, על דאגת לכל מחסורי אתמול בלילה, בעת שלא יכולתי לדאוג לעצמי." אמרתי. "ולאות תודה, אבוא איתך אל כירון, בדיוק כמו שביקשת."
אריק פרץ בצחוק מתגלגל ונעים שהדביק גם אותי.
ואז הוא הביט בי ושוב ואמר: "לילי, את משהו מיוחד."
"תודה." אמרתי. "שנזוז לכירון?"
הוא הנהן, וכמו בפעם הראשונה שפגשתי אותו הוא הניף את ידו בתנועה מוגזמת ואמר: "אחריי."