לא כל הנוצץ זהב – פרק 19

"ווווווווווווווהההההההההההההההוווווווווווווווווווו" קראתי בקול רם, מנופף בזרועות שלי כאילו שהם היו כנפיים.
אוט רק צחק במחשבות שלי.
"מה?" שאלתי.
"אתה מצחיק אותי, זה הכל," הוא אמר לי.
"אה…" מלמלתי.
"טוב נו, אתה יודע, זה מצחיק מאוד שבכל פעם מחדש אתה מתרגש," הוא אמר.
"אני יודע," אמרתי, "אבל כזה אני."
"אתה יודע, אני לפעמים תוהה לעצמי למה בחרתי בך בכלל. אתה יודע כמה אנשים היו בקשר עם הביצה שלי? אתה יודע כמה אנשים יכלו לקבל אותי?"
ברגע זה הרגשתי איך כל האושר שלי דועך. כאילו אוט פוצץ לי את הבלון בעזרת סיכה דוקרת במיוחד, ואחר כך התעלל בגופת הבלון המסכנה והמעוכה.
"אז…?" שאלתי.
אוט שוב צחק.
"אתה יודע, אני מרגיש את הרגשות שלך. אל תדאג," הוא אמר.
"הא, לא לדאוג?" שאלתי.
"לא. בחרתי בך אחרי הכל," הוא אמר.
"אז מה גרם לך לזה?" שאלתי, פתאום מפקפק במה שאומר.
"אני לא יודע. אני פשוט מרגיש את זה. יש בך משהו… רב עוצמה. משהו שאתה, ומשהו שתהיה," הוא אמר.
"בטח רב עוצמה. אני הרוכב שלך, לא?" שאלתי.
"לא כזה רב עוצמה," הוא אמר, "אני מתכוון ש… כאילו שיש בך משהו. קשה לי להסביר."
"אז נוותר על זה," אמרתי, "אני גם ככה קשה קליטה."
שררו כמה שניות של שקט, אם אפשר לקרוא לזה שקט שאתה מרגיש אלפי תמונות וצלילים וריחות של דרקון זהוב צעיר.
התחלתי כבר ממש להתרגל להרגיש את התחושות שלו. זה היה כאילו משהו הלחים אותנו זה אל זה. את שתי הנפשות שלנו, ואולי זה היה ככה מהבקיעה של אוט.
"יש לך כריזמה," הוא אמר.
צחקתי צחוק מתוח.
"לי?" שאלתי.
"כן, לך," הוא אמר. לדעתי זיהיתי קצת טון נעלב בקול שלו.
"מה?" שאלתי.
"יש בך כריזמה. אתה פשוט לא מנצל אותה," הוא אמר לי.
"אין לי כריזמה," אמרתי.
וזה נכון. לא שיקרתי לו.
סתם כדוגמא, ניקח את העובדה שהתמודדתי למועצת תלמידים. מולי התחרה הילד השנוא בכיתה, אז הרגשתי טוב. ידעתי שאני עומד לנצח… עד שבקלפי הוא ניצח ברוב סוחף של 31 קולות לו, ושתי קולות לי. ודי ברור מי הקולות הללו.
לא הצלחתי לנאום את הנאום שלי כמו שצריך.
אני זוכר שבכיתי באותו יום. רצתי לצד ובכיתי המון.
הייתי אז רגיש מאוד, בכיתה ב', לא ממש הייתי כמו שאני היום.
כיום דברים עוברים לי ליד האוזן בלי לחשוב יותר מידי.
כשמעליבים אותי, לא נראה שממש אכפת לי. אני מחייך חיוך שקרי, כאילו שלא אכפת לי, ואז הולך ומנסה לשכנע את עצמי שזה נכון. שבאמת לא אכפת לי.
ידעתי שזאת לא שיטה ממש טובה, שלא לדבר על בריאה לנפש, אבל זה היה הכי טוב שלי.
"מה שתגיד," אמר אוט, בטון של סבתא פולנייה שכבר יודעת בדיוק מה יהיה, והיא יודעת בדיוק שמה שהיא חושבת שיקרה יקרה.
"אז…" התחלתי, "אוט?"
"כן, זה השם שלי, אל תגזים איתו," הוא אמר לי.
לקח לי שנייה לקלוט שאוט הרגע אמר את מה שהוא אמר.
"מה זה היה צריך להיות?!" שאלתי.
"היה לי משעמם," הוא מחה.
"השעמום שלך מטריד אותי," מלמלתי.
"אני שמח שהוא הטריד אותך," הוא אמר לי.
"אוט…?"
"כן?"
"אני אוהב אותך."
"גם אני אותך."