לא כל הנוצץ זהב – פרק 17 – אחד מהפרקים האהובים עלי

"אוט?" שאלתי.
"כן?" ענה לי אוט.
"סתם שאלתי," עניתי.
"אה…" הוא אמר, "אז תפסיק. זאת הפעם השביעית היום."
"אבל אתה מבין אותי. אתה מבין כמה משעמם לי," אמרתי.
"בטח שאני מבין," אמר אוט.
"אז למה אתה מסרב לשעשע אותי?" שאלתי.
"כי אני לא חיית שעשועים?" הוא הציע.
אני שכבתי על הדשא שלי, שהראש שלי נשען על הידיים שלי, שהיו מוצלבות באיקס עקום לחלוטין על הדשא.
אוט שכב לידי, ובהה בי.
"אז מה אתה רוצה לעשות?" הוא שאל אותי.
"מה דעתך לעוף קצת כשאני רוכב עליך?" שאלתי.
"לא נמאס לך כבר מזה?" שאל אוט.
"כשאני רוכב עליך אני על גג העולם!" קראתי.
"כן, כן, אבל אני באמת לא מבין מה הכיף בלחזור לגג העולם בפעם השמונה עשר היום," הוא אמר לי.
"אויש, אוט, אתה באמת חייב להפסיק לפלרטט איתי," אמרתי לו.
"אני לא פלרטטתי איתך!" קרא אוט.
"אוט! פלרטוט!" קראתי.
"אני…"
"פלרטוט!"
"מה?"
"פלרטטת!" קראתי.
"אתה רוצה שאני אלקק אותך?" הוא שאל, מביט בי במבט משועשע בעיניו הזהובות-צהובות.
"אוקי, הפסקתי," אמרתי לו.
אוט רק צחקק צחוק שחצה דרך התודעה שלי, והרטיט לי את כל האזורים בראש.
"אז אני צריך להבין שוב פעם," אמרתי לו, "למעשה אני ואתה קשורים זה לזה, וזה למה אני מסוגל לקרוא לך את המחשבות?"
"לא, זה עניין אחר," אמר לי אוט, "המחשבות שלי מוקרנות אליך. כשאני רוצה לדבר עם משהו, אני שולח אליו את המחשבות שלי. אתה רואה אותם ומחובר אליהם לכל הזמן בזכות הנשיכה ההיא שאז נשכתי אותך. זו הייתה חתימת הקשר בינינו."
בהיתי בצלקת שנשארה לי לאחר הנשיכה ההיא.
"זה ממש כאב, אתה יודע?" שאלתי.
"טוב, אני נשכתי פעם אחת, וזה לא כאב לי בכלל," הוא אמר.
"מה?!" שאלתי.
"אויש, גם לי היה כואב לראות אותך סובל. הרגש הראשון שהרגשתי ממך היה כאב, אבל ככה זה אצל כולם," הוא אמר לי.
"אז אנחנו רוכבים או לא?" שאלתי.
"ברור, ברור, רק תן לי לרבוץ קצת," הוא אמר.
"אתה רובץ כל היום!" אמרתי.
"טוב, אולי, אבל אני נהנה מזה!" הוא קרא.
"איך אפשר ליהנות מלא לעשות כלום?! זה גורם לי להתחרפן," אמרתי.
"אולי כי לך יש הפרעת קשב?" הוא הציע.
"אוף. לא אמורה להיות גם לך אחת? כלומר, הרי אמרת בעצמך שהאופי שלי מחלחל אליך ונתבע אצלך, לא?"
"בניגוד לבני אדם, לדרקונים יש סבלנות וריכוז של ברזל. מתישהו זה גם יגיע אליך," הוא אמר.
"יחד עם אוזניים מחודדות," רטנתי.
"אויש, שתוק כבר, מארק, אתה תראה נפלא בתור שדון של חג מולד!" קרא אוט.
"רק לא שדון של חג מולד!" קראתי אחוז אימה.
"ואתה תהיה כמו השדונים של סנטה, ותחלק לי מתנה, כי הייתי דרקון טוב השנה," הוא הוסיף בחיקוי קול של ילד נרגש.
"היית דרקון רע השנה. אין מתנה מסנטה בשבילך!" קראתי.
"אז אני ארטש את סנטה, ואתלוש לגמדים שלו את הראש," הוא אמר.
"אמר הדרקון שמתיימר להיות דרקון טוב," הוספתי.
"וואו, זה היה שנון," הוא אמר.
"לא שמת לב שאני בחור שנון, אוט? בחייך?"
"מה שתגיד, קטנטוש."
עצם הפנייה הזו הפתיעה אותי.
"אתה הרגע קראת לי קטנטוש?" שאלתי.
"כן, למה?" הוא שאל.
"למה זה מה שאני צריך לשאול," אמרתי לו.
"אתה קראת לי קטנטוש כשעוד באמת הייתי קטנטוש. עכשיו, כשאני יכול לרמוס אותך רק עם הזנב שלי, ברור שאתה הקטנטוש מבין שנינו," הוא אמר לי.
"אבל אני לא רוצה להיות קטנטוש," אמרתי.
"אז אני אמחץ אותך כבר עכשיו?" הוא שאל.
"קטנטוש זורם," מלמלתי לו.
אוט צחקק שוב, ואני המשכתי לבהות לעיניים האינטליגנטיות שלו.
"אז רוכבים?" שאלתי שוב.
"תעלה," הוא אמר לי.