לא כל הנוצץ זהב – פרק 15

לא היה לי מה לעשות, וידעתי שהטיסה של אריק עוזבת בעוד שש שעות, אז הלכתי לבית שלו.
"שלום, מארק," קראה אמו של אריק.
היא הייתה אישה יפת תואר בעצמה, כמו שכל הבנות טענו שהבן שלה.
היו לה את אותן העיניים בצבע דבש, שהיה נראה כל כך מתוק ומזמין.
השיער שלה גלש על הכתפיים שלה באלגנטיות.
היא בדיוק אחזה בקערה מלאה בנוזל בצבע צהוב בהיר וערבבה אותו במרץ עם כף מעץ.
"שלום, גברת ווראגו," אמרתי לה.
"בוא, היכנס, אריק מסיים עכשיו לארוז את המזוודה," היא אמרה, "ואם אתה רוצה, תיכף יהיו גם וואפלים אמריקאיים."
"הו, לא, תודה בכל אופן," אמרתי.
היא חייכה אלי.
"אם תרצה, אל תתבייש," היא אמרה, "אתה כמו בן בית כאן,"
"תודה," עניתי בחיוך ועליתי לחדר של אריק.
אריק בדיוק סיים לקפל כמה חולצות ולדחוס למזוודה.
"הו, היי מארק," הוא קרא.
"היי, אריק," אמרתי, "מתי הטיסה שלך יוצאת?"
"בשעה שבע, כלומר שאני צריך להיות בשדה התעופה בערך בחמש, וזה אומר שאני צריך לצאת בארבע בערך. עוד שעה וחצי," אמר לי אריק.
"כן, מטוס היישר לעמק הנטישה," אמרתי.
"אויש, מארק, בבקשה אל תתחיל עם זה עכשיו," הוא התחנן.
"איפה בכלל המחנה הזה?" שאלתי.
"זה בלונג איילנד, ליד איזה חוף ים. אמרו לי משהו עם שדה תותים," אמר לי אריק.
"שדה תותים? תותים?" שאלתי.
"כן, למה?" הוא שאל.
"סתם," עניתי, בוהה בו, "אתה יודע כמה אני אוהב תותים."
"כן," הוא אמר בחיוך.
"אז בכל מקרה… הממ… תבלה לך, הא?"
"כן…" הוא מלמל.
"מה קרה?" שאלתי.
"מבאס אותי שאתה לא יכול לבוא, אבל אין ברירה. אין מקום במחנה," הוא ענה.
"אז למה אתה חייב ללכת?" שאלתי.
"כי אני חייב!" הוא ענה.
לא הבנתי מה כל כך דחוף במחנה קיץ.
כלומר, זה רק מחנה קיץ, לא? אז אם הוא לא ילך הוא יפסיד איזה משחק כלשהו? מה כבר יהיה? מזנון עם המבורגרים שמוכנים על ידי טבחים מזדקנים שלא יודעים איך לבשל ומשתמשים בסלנגים מטופשים שעבר זמנם לפני כמה שנים טובות?
"אני אפילו לא אשאל," ציינתי.
"כן, עדיף ככה," מלמל אריק.
אריק דחף לתוך המזוודה עוד כמה בגדים.
"לכמה זמן תהיה שם?" שאלתי, חושש מכמות הבגדים שהוא דחף לשם.
"כל הקיץ," הוא מלמל.
"אה," עניתי בקול עצוב.
"מארק, זה מבאס גם לי, אבל אני חייב," הוא הביט בי והעיניים שלו נצצו.
כשהעיניים שלו נצצו היו שלוש סיבות: או שהוא היה חולה, מה שלא היה הגיוני לאור העובדה שהוא לא ממש נראה חלוש ומסכן.
או שהוא עייף, מה שלא היה הגיוני, כי ידעתי שהוא הלך לישון אתמול בשעה מאוד מוקדמת, וקם רק בעשר בערך.
רק הסיבה האחרונה התאימה לי.
הוא היה מדוכא מזה בעצמו.
הרגשתי שלא בנוח להציק לו בנוגע לזה לאור העובדה שהוא עצמו לא כל כך שמח ממה שקרה.
"היי, שמע, זה לא כזה נורא," אמרתי, "אני אמצא מה לעשות."
"אתה משקר לי," הוא אמר, בוהה בי.
"רק נסכם שנדבר כל יום?" הצעתי.
"בסדר," הוא מלמל.
"לעזור לך בעוד משהו? משהו עם המזוודה? תיק? משהו?" שאלתי.
"לא, תודה," הוא ענה, מחייך אלי.
"אריק!" קרא הקול של אמא של אריק.
"כן?" הוא שאל.
"בוא לאכול," היא קראה לו.
"בוא, תאכל איתי," הוא אמר לי.
"אני לא ממש רעב," אמרתי, אני אלך הביתה.
ירדנו שנינו יחד, ואני סירבתי בנימוס לאכול, ועזבתי את הבית של אריק לבית שלי, מבואס לחלוטין.