לא כל הנוצץ זהב – פרק 14

כל הדרך לשדה התעופה אנדרו היה לחוץ מאוד, הוא מלמל בלחץ, הביט לצדדים ומשך בכובע שלו כל כך הרבה פעמים, שכבר התחיל להדאיג אותי.
אני התרווחתי במושב שלי, חייכתי והבטתי בחוצה מהחלון.
זאת כמו בריחה. חשבתי לעצמי, הבריחה שתמיד רציתי לבצע. לברוח מאימא שלי בלי שתדע. היא בטח תחפש אותי שעות וימים, אבל אני לא אופיע.
המחשבה שאימא שלי תדאג ותיבהל העלתה לי חיוך על הפנים, חיוך טיפשי וילדותי למדי. אבל הוא נמחק ברגע שנזכרתי: לאימא שלי לא אכפת ממני, ובכלל, היא ידעה והסכימה שאני אעזוב.
"אל תילחצי." אנדרו מלמל כשראה שהבעת פניי הפכה לזעופה. הוא נראה מצחיק מאוד, כשהוא מראה את כל סימני העצבנות, אבל אומר דווקא לי לא להיות בלחץ. כאילו אני זאת שהיסטרית מבין שנינו.
"אני לא לחוצה." השבתי. "רק חשבתי על אמא שלי."
הוא הנהן ועיקם את אפו, כמחווה להבנה.
"אולי בכל זאת היינו צריכים ללכת לבית שלך ולהיפרד – "
"לא." עניתי בהחלטיות. ברוגז קל. "לא היינו צריכים לחזור לבית שלי. אין לי מה לעשות שם. אני לא רצויה שם."
"תראי, לילי, אולי אמא שלך… קצת… את יודעת, מתעלמת ממך כי את מזכירה לה – "
"את אבא שלי?" שאלתי בלעג. "למי אכפת? זה עדיין לא תירוץ להיפטר מהבת היחידה שלה."
אנדרו שתק. כאילו פחד לדבר עוד משהו.
"יש כמה דברים.. ששכחתי לספר לך על המחנה." אנדרו אמר פתאום, אחרי רגע ארוך של שתיקה.
הבטתי בו וחיכיתי שימשיך. אבל הוא הרים את ידו לסימן לי שזה לא הזמן המתאים.
אחרי שירדנו מהמונית ולקחנו את המזוודות, אנדרו נאנח והביט בי.
"קיוויתי שנוכל להגיע עד למחנה לפני שאני אצטרך להסביר לך. אבל אני חייב לעשות את זה, כירון ביקש שאעשה את זה."
"כירון?" שאלתי.
"מנהל הפעילויות של המחנה. הוא כמו… סגן המנהל בבית הספר. הוא אחראי על הרבה דברים, בנוסף לפעילויות."
הנהנתי ואז כיווצתי את המצח בתהייה.
"השם מוכר לי, משיעורי לטינית, אני חושבת…" אמרתי.
אנדרו הנהן ושאל: "מי היה כירון, לילי?"
"כירון היה.." חשבתי לרגע. "הוא היה כמו מורה דרך, הוא אימן לוחמים וגיבורים רבים, כמו.. כמו אכילס, נכון?"
אנדרו הנהן.
"אבל… ברור שזה לא אותו האיש, כמובן." המשכתי. "כי זה היה אומר שהוא בן אלפיים שנה. ושהוא גם קנטאור. אין קנטאורים, ממש כמו שאין אלים יוונים."
"באמת לילי?" הוא שאל בלחש.
"באמת מה?" התבלבלתי לרגע.
"באמת לדעתך, אין קנטאורים, ואין אלים יוונים?" הוא שאל.
"ברור.. ברור שלא!" עניתי, מופתעת. "אלו מיתוסים, סיפורי אגדות. לא יכול להיות שאתה מאמין ש- "
"אבל אני כן מאמין, לילי." הוא הביט בי, עיניו החומות נצצו. "וגם את צריכה להאמין. האלים היוונים קיימים."
רציתי לפרוץ בצחוק, לחייך ולומר לאנדרו שזאת הבדיחה הכי טובה שסיפר בחייו. אבל למעשה, הרגשתי משהו, עקצוץ זעיר בעמוד השדרה שלי, הרגשתי, גם אם לא האמנתי בזה עד הסוף, הרגשתי שזה נכון.
נכנסנו לטרמינל, עברנו את הבדיקה והנחנו את המזוודות שלנו במקום הנכון. התיישבנו בכיסאות הברזל של הטרמינל, אחרי שאנדרו קנה לעצמו מאפה גבינה ואני שתיתי שוקו חם וטעים. משום מה תמיד השוקו שבטרמינלים נשמע מזעזע, אבל אצלנו הוא דווקא מעולה.
"אז.. אז איפה אני משתלבת בכל הסיפור הזה?" דחקתי באנדרו, מסוקרנת. "עם האלים היוונים והמיתוסים?"
"טוב, אז המחנה הזה…" אנדרו הביט לצדדיו לפני שהמשיך. "המחנה הזה הוא מיוחד לחצויים."
"חצויים?" לחשתי.
"חצי אלים, חצי בני תמותה." אנדרו השיב.
לקחתי לגימה ארוכה מהשוקו, מנסה לעכל, אנדרו העיף סביבנו מבט מבוהל נוסף.
"למה אתה מודאג כל כך?" שאלתי.
"כי כמו שהאלים קיימים, קיימות גם.." הוא הביט סביבנו שוב בפאניקה לפני שלחש: "מפלצות."
פרצתי בצחוק.
"בחייך, אנדרו, זה כבר ממש מוגזם." אמרתי, קולי היה קליל ומלא הומור, אבל בתוכי, רעדתי. מפלצות? כלומר, ממש מפלצות? כמו הכלב בעל שלושת הראשים שהרקולס הרג? או אולי יצורים גרועים ממנו שלמדנו עליהם בשיעורי הלטינית?
מבטו הקטלני של אנדרו השתיק אותי ואת צחוקי. וגמגמתי כשהמשכתי בדבריי.
"אז… אם זה מחנה ל.. לחצויים…" גמגמתי. "למה אתה לוקח אותי לשם?"
אנדרו תלה בי מבט, ואז הביט בלוח הטרמינל שהראה שהטיסה שלנו מוכנה לצאת להמראה, בדיוק אז הרמקול הכריז שהטסים בטיסה 433 אל ניו-יורק יתכנסו לקראת העלייה למטוס.
"זה לא ברור, לילי?" הוא שאל כשקם על רגליו ותלה את תיק הגב הקטן שלו על כתפו.
הבטתי בו בהפתעה, ממקום מושבי.
"אתה רוצה לומר ש.. שאני…?"
"שאת כזו. כן בדיוק." הוא אמר, מחייך. "את חצויה, ליליאנה ג'ונסון."