לא כל הנוצץ זהב – פרק 138

עד שהגענו למחנה כבר התחיל להחשיך. אני ואריק נפרדנו ממארק ונכנסנו לשטח המחנה. החניכים קיבלו את פנינו בשמחה, אבל השמחה נקטעה כמעט מיד כשאנשים הבחינו בחסרונו של הרוכב והדרקון שלו.
"איפה מארק?"
"ואוט?"
"למה הם לא כאן?"
אריק השפיל מבט ובהה בקרקע, המשחק שלו היה אמין מאוד. הבטתי בסובבים במבט הכי אומלל שלי ועיניי נעצרו על נערה מסוימת שעמדה שם ובהתה בי.
"לא," היא התקדמה לעברי ודמעות ריצדו בעיניה.
"שיינה, אני מצטערת…" אמרתי בעדינות.
"לא, הוא לא- " היא השתתקה כשכמה בני ארס נכנסו לתמונה.
"מה, איפה הרוכב הקטן ודרקון הצעצוע שלו?" שאל אחד מהם.
"מארק… האלים הרגו אותו," אריק אמר, קולו היה שבור.
אפילו אני האמנתי לו, ואני ידעתי שזה לא נכון.
שיינה פרצה בבכי וברחה משם. ממש ריחמתי עליה.
אבל בני ארס פרצו בצחוק משועשע.
"טוב, אני מניח שזה הסוף של כל רוכב," אמר אחד מהם.
"תסתום!" חניך מביתן הרמס התנפל עליו בכעס.
"כן, היית מת להיות דומה לו!" השיב חניך מביתן אפולו, אם אני לא טועה.
אפילו אני הופתעתי. זה היה כאילו כל החניכים התקבצו נגד הבריונים של ביתן ארס ומנעו מהם לרדת על מארק. היה בזה משהו משעשע מאוד. מצד שני, זה היה באמת נוגע ללב.
"עזבו אותם, הם סתם אידיוטים," מישהי מביתן דמטר אמרה.
"אני כל כך מצטערת, אריק," אחת מבנות אפרודיטה ניגשה אל אריק וליטפה את זרועו. היא כנראה רצתה לנחם אותו, אבל אותי היא הרתיחה.
אריק הפנה אליה מבט עצוב ואז הרחיק את זרועה ממנו.
"תודה, אבל אני אהיה בסדר," הוא אמר.
"בואו נכין תכריכים," אחד מבני הפייסטוס אמר.
"כן, ניתן למארק ולאוט כבוד אחרון," המדריך של ביתן אתנה הנהן בהבעה רצינית.
לאט-לאט החניכים החלו להתפזר ולהפיץ את הבשורות לכל החניכים שעוד לא שמעו. אני ואריק הבטנו אחד בשנייה במבטים מרוצים ברגע שכולם הסתלקו.
אבל מיד החזרנו את המבטים העצובים כשלפנינו הגיע בדהירה קלה כירון, כולו נראה קודר.
"האם זה נכון?" הוא שאל והביט בנו במבט משונה.
אני ואריק הנהנו במבטים עצובים.
"די אימורטאלס," קולו של כירון היה עצוב מאוד. "ספרו לי איך זה קרה בבקשה,"
"האלים חשבו שככה זה יהיה יותר… יותר טוב," אמרתי בשקט.
"הם אמרו שככה הוא לא יהווה סכנה," אריק המשיך בקול שבור.
"אני מצטער," כירון הרכין את ראשו ואז הביט לעבר הזירה.
"בני הפייסטוס הבטיחו להכין לו תכריכים," אריק אמר בקול שקט.
"אני יודע, הם באו להגיד לי את זה," כירון השיב והביט באריק במבט עצוב.
"אני אלך ליער קצת, אתם יודעים, כדי…לחשוב," אמרתי בשקט והבטתי לעבר היער.
כירון הנהן ואריק הביט בי במבט עצוב אבל זיק של הבנה חלף בעיניו.
"אני אבוא איתך," אריק אמר. "אני לא רוצה שתהיי לבד,"
הנהנתי והוא אחז בידי.
הלכנו יחד ליער והתיישבנו במקום רחוק יחסית, איפה שלא ישמעו אותנו.
"הם קונים את זה," אמרתי וחייכתי חיוך קטן.
אריק לא ענה.
"אריק?" שאלתי בדאגה. "אתה בסדר?"
"כן, אני פשוט…" הוא לא הביט בי.
"פשוט מה?"
"מה יקרה אם מארק באמת יעבור למושבה?" הוא שאל והביט בי בעיניים עצובות.
"אוי, אריק…" מלמלתי. "זה עדיין מטריד אותך?"
"טוב, תמיד חשבתי שהוא ישמח לגור איתי, כי כל הזמן אמרנו שההורים שלנו יכלו להתאים, אבל…"
"אריק, אני חושבת שהוא באמת רוצה. אבל אתה צריך להבין גם את ההיגיון שלו,"
"אני יודע," הוא מלמל.
"היי, אני איתך," אמרתי. "ואני לא בדיוק בורחת,"
"כן, אבל אני אראה אותך רק בקיץ, כשנחזור למחנה,"
שתקתי. לא הייתה לי טענת נגד מוצלחת.
בינתיים החושך כבר ירד לגמרי, ואות הקונכייה לא הודיע הפעם על ארוחת הערב. הוא היה נשמע הרבה יותר עצוב, והודיע על שריפת תכריכים.
הבטתי באריק במבט עצוב מעט, כאילו שכל זה באמת נכון.
"בוא," אמרתי. "הולכים לשרוף את התכריכים של החבר שלנו,"