לא כל הנוצץ זהב – פרק 137
לא רציתי לספר ללילי ואריק את האמת. אוט ידע, ולכן גם אני ידעתי, ועם זאת, עדיין לא הייתי שלם עם זה לגמרי.
אריק ממש רצה שאני אגור איתו, ואני רציתי גם, אבל הייתה בעיה אחת…
זאוס פנה לאוט ואמר לו להודיע לי את הדברים הבאים: האלים ממש חיבבו אותי, הם חשבו שעשיתי עבודה נפלאה, ומכיוון שאני גם ככה כמעט בן אלמוות לגמרי, הם רוצים שאני אהיה אל.
ידעתי שאם אני אסרב להצעה הזאת, האלים ממש יכעסו, אז הלכתי בשקט לזאוס, הודתי לו על ההצעה והסכמתי, אבל ביקשתי שלפני כן ייתן לי רק קיץ אחד אחרון בתור בן תמותה. סתם בתור רוכב.
הוא אישר, ואף זכיתי ממנו לחיוך נדיר.
הדבר השני שלא רציתי לספר לאריק ולילי היה האמת מאחורי לוק. הוא עדיין היה שם, ידעתי שהוא שם, הרגשתי את הנוכחות שלו, אבל הייתה הפרדה ברורה ביני לבנו. היה לי ברור איפה הגבול בין מארק לבין לוק, ולפחות עכשיו הייתי יכול להיות מרוכז במי שאני.
הרמס דאג לזה בין היתר. הוא רצה לתת ללוק חיים טובים, למרות שאני (וגם לוק עצמו) התנגדתי בתוקף לרעיון. זה היה אכזרי, ולוק הסכים איתי, וזה למה הוא לא כעס שאמרתי לו שהוא לא יבוא לידי ביטוי רוב הזמן. זה היה מוזר, כשחשבתי על זה לעומק… לדבר עם עוד משהו שנמצא בתוכי.
כל זה עשה לי ורטיגו.
אז הלכתי עם לילי ואריק, אוט עף מעלינו לבד, מתכוון לצוד לעצמו משהו לאכול ואז לישון קצת ביער שליד המחנה בלי להיכנס עוד, בזמן ששלושתנו הלכנו לחפש מונית כלשהי שתיקח אותנו עד למחנה.
בדרך חשבנו על מתיחה. לילי הייתה מבריקה בכל נושא המתיחות, כנראה בגלל אבא שלה, אבל אריק היה פשוט עלוב.
"מה אם כולנו נכנס פנימה ונטען שלא הצלחנו?" שלא אריק.
גם אני וגם לילי עשינו כאילו שאנחנו ישנים.
"היי!" הוא מחה.
"זה עלוב, אחי," אמרתי.
"אז נראה אותך מביא משהו יותר טוב," הוא אמר לי בטון נעלב.
"מה דעתכם שנאמר שאכלתי את התפוח המוזהב במקום לתת לזאוס?" שאלתי במבט מרושע.
"לא," אמר אריק.
"אתה סתם פוסל את זה כי אני פסלתי את שלך!"
"לא נכון!" מחה אריק.
"כן, מארק, אריק צודק," אמרה לילי.
הוא חייך אליה חיוך אוהב והיא החזירה לו חיוך דומה.
"נו באמת," אמרתי, מגלגל עיניים.
"מה?" תבעה לילי לדעת.
"אתם מחליאים אותי," אמרתי.
"אתה מקנא," אמר אריק בגיחוך.
"מה, אני רוצה לצאת לדייט עם מוצצת תה שנראית כמו בן?"
"אמר הסלובקי עם האוזניים המחודדות?"
"הן כבר לא ממש מחודדות."
"אבל הן היו."
"כן, זה היה מצחיק," אמר אריק. "היית שדון חג מולד."
"אויש, תשרפו שניכם באש הגיהינום," מלמלתי.
לילי ואריק צחקקו.
"אויש, יש לי רעיון," אמרה לילי.
"כן?" שאלתי, מוכן לקטול אותו.
"אנחנו ניכנס למחנה ונטען שהאלים החליטו להרוג אותך ואת אוט, ואז, כשנשרוף את התכריכים שלכם, אתם תיכנסו פנימה משום מקום ותפתיעו את כולם," אמרה לילי.
"אויש, זה טוב!" קרא אריק.
"זה ממש לא טוב!" מחיתי.
"שניים נגד אחד, אכלת אותה," אמר אריק.
"ילד של אמא," מלמלתי.
אריק גיחך.
"למה בכלל שהאלים ירצו להרוג אותי?"
"שמע, אני מהרגע שהכרתי אותך רציתי שתמות," אמרה לילי.
"היי! לילי!"
"מה? זאת בדיחה."
"למען האמת, מארק צודק… די הגזמת הפעם…"
"אתה מנסה לרצות את שנינו בו זמנית או משהו?" שאלתי אותו.
"לא," הוא אמר. "אני אומר את הדעה שלי."
"מה שתגיד, אחי," אמרתי. "ובסדר. אני אשתף פעולה עם המשחק המטופש שלכם."
"מעולה," אמרה לילי, חיוך חצי מרושע חצי משועשע עולה על פניה.
"זה הולך להיות אגדי!"
תגובות (8)
אווו חזק!!
בהחלט רעיון מעולה XD (כמו מה שקרה לפרסי כשאנבת חשבה שהוא מת וכבר אמרה עליו הספד XD)
תמשיך! ^..^
חחחחחחחחחחחחח רעיון טוב.
המשך!
חזק
המשך!!!
אחלה רעיון ^.^
תמשיך!!
אבל הוא לא יכול להיות אל!!! לא יכול שמעת?!
-בכי בכי בכי-
מוחעחעחעחעחעחעחע!!!!! אני אוהבת את הראש של לילי ^^ היא קרימינלית
מארק חייב להיות אל? זה פשוט לא מתאים לו…
תמשיך
אדיר.
זה גאוני!
תמשיךךךך!