לא כל הנוצץ זהב – פרק 134

הבטתי בזאוס בפחד קל בזמן שאכל את התפוח שעבדנו כל כך קשה כדי להשיג. למען האמת, העניין נמשך כמה שניות, ובתוך רגע זאוס כבר חזר ולבש דמות חזקה הרבה יותר, מלחיצה הרבה יותר.
הוא נראה סמכותי, העייפות והקמטים נעלמו מפניו, הוא הזדקף למלוא חמשת-ששת המטרים שהיה ונשם נשימה עמוקה של סיפוק.
"גיבורים," הוא אמר, ולי הייתה תחושה שזה הולך להיות נאום ארוך ומשעמם כמו שהיו עושים לנו בפנימייה שלי.
הוא הביט באריק שעוד עמד מלפנינו ופחד לזוז.
"אריק ווראגו," זאוס אמר ושמר על מבט רציני. "ספר לי את סיפורכם,"
אריק שלח מבט מוטרד לעברי ולעבר מארק ואז ראיתי את המבט שלו נודד אל אבא שלו, אפולו, שעדיין היה עסוק באייפוד שלו, והאוזניות היו עדיין על האוזניים שלו.
הוא נראה נפגע מעט והביט בזאוס.
מזל שאריק דיבר, כי הוא סיפר את הסיפור שלנו בצורה הרבה יותר טובה משאני יכולתי לספר, ומארק בטח היה מסכים איתי אם היה מעז לדבר באותו הזמן.
האלים שתקו והקשיבו לסיפור שלנו ועד החלק של גן ההספרידות הם נראו כמאמינים, אבל בחלק האחרון, כמה פרצופים הפכו חשדניים ומהססים.
"איבנתם את קרונוס," אמרה אתנה וקטעה את דבריו של אריק. המבט שנעצבה בו היה מלחיץ. כמו מדען שבוחן איזה נגיף חדש שהוא לא מצליח לרפא.
"כ-כן, גברתי," אריק אמר בהיסוס.
"חבל שלא חשבנו על זה בזמנו," ארס צחק והעיף מבט באפולו, הוא הרביץ לאפולו בכתף ואפולו הרים אליו מבט תוהה והוריד את האוזניות.
"מה?"
"אתה לא שומע מה הבן שלך אומר," אמר ארס.
"אני מכיר את הסיפור, ארס," אפולו אמר אבל כבר לא החזיר את האוזניות אל האוזניים. עכשיו מבטו היה ממוקד בבנו.
"א-אז החזרנו את שיינה למחנה, כי חשבנו שלא מגיע לה עונש רציני כי היא באמת התחרטה מהר עוד לפני שמשהו קרה -"
"ומי נתן לכם את הסמכות לעשות זאת?" שאל זאוס בקול זועף. "היא הייתה אמורה להגיע לפה כדי להישפט בפני המועצה,"
"סלח לי, הלורד," אמרתי.
כל עיני האלים הופנו אליי.
"אני לא חושבת שהיא צריכה להישפט. כי היא אולי בגדה אבל אף אחד לא ידע על זה. ועדיף שגם לא ידעו," אמרתי.
"יש משהו בדבריה," הרמס אמר. "אחרי הכל, אם ידעו שהיא בגדה, גם אם לא עשתה דבר וחזרה בה מיד, עלולים לכעוס עליה חבריה במחנה,"
העפתי בו מבט מלא תודה והוא הביט בי במבט גאה. גופי הוצף חמימות והבטתי שוב בזאוס.
"אני מקבל את הטיעון שלך, ליליאנה ג'ונסון," אמר זאוס. "האם יש מישהו שבכל זאת ירצה לשפוט את הנערה?"
אף אל לא הרים את ידו אז ידעתי שעכשיו שיינה תהיה בסדר.
"בנוסף לכך, עלינו להודות לכם על תרומתכם ושירותכם לאולימפוס," אמר אפולו ושלח מבט אל זאוס.
זאוס נאנח ואמר.
"כן, ובכן, בשם המועצה כולה, אני מודה לכם על שהבאתם אליי את התפוח והצלתם את האולימפוס,"
רוב האלים חייכו אלינו ונראו מרוצים, הרמס ואפולו הביטו בי ובאריק בגאווה לא מוסתרת. באותו הרגע, ריחמתי קצת על מארק. לו אין אבא או אמא שמביטים בו עכשיו בגאווה ויודעים שעשה משהו טוב.
"זאוס," אמר הרמס וכאילו קרא את מחשבותיי, שאל: "האם אינך חושב שמגיע לגיבורים שלנו פרס על שירותם?"
זאוס הביט בו מבט זהיר, ואז הביט בנו.
"בקשה אחת תינתן להם," אמר זאוס.
הבטתי באריק ומארק, הם הביטו בי בחזרה.
"הבנה קלה חלפה ביני לבין אריק, היה נושא שהיינו חייבים לטפל בו. מארק, שכנראה קלט, התחיל למחות אבל אני מיהרתי להשתיק אותו בעת שאריק דיבר שוב.
"הלורד, הבקשה שלנו היא שתסדר את העניינים בנוגע לאביו של מארק, הוא מחפש אחריו ומאיים להוציא אותו מן המחנה," אמר אריק.
זאוס הביט בנו ונקש באצבעותיו.
"כך נעשה," הוא אמר.
לצידי, מארק הפך מתוח קצת פחות, וידעתי שעשינו את הדבר הנכון.
"ובכן, זה הסוף," זאוס אמר ונעמד. "המועצה תתפזר עכשיו,"
האלים החלו להתפזר ולהיעלם. ורק שני אלים נשארו בחדר הכס, הרמס ואפולו. אפולו ניגש אל אריק וטפח על כתפו.
"אני גאה בך, ילד," הוא חייך אליו.
אריק החזיר חיוך מתוח וחיכה עד שאפולו התפוגג.
ואז הרמס ניגש אלינו.
"לילי," הרמס אמר ואני הנהנתי, ידעתי מה הוא רצה.
מארק ואריק לא היו טיפשים, הם קלטו את הרמז ויצאו החוצה, אל הגנים, כנראה לשחק קצת עם אוט וליהנות מהנוף.
"אתה הצלת אותי," אמרתי. "זה היית אתה, נכון?"
"נכון מאוד," הוא אמר וחייך אליי. "לילי, אני גאה בך. מאוד. ואני רוצה שתדעי את זה,"
"אני יודעת, אבא," אמרתי.
"ואני רוצה שתדעי שיצא לי לדבר… עם אמא שלך,"
הבטתי בו בהפתעה.
"סיפרתי לה והסברתי לה הכל," הוא אמר והביט בי בעיניים עצובות. "לצערי, זה לא השפיע על דעתה עליי. או עלייך, אהובה,"
"היא עדיין שונאת אותי?" שאלתי בלחש, פחדתי שקולי יישבר. במהלך המסע קלטתי כמה קשה לי באמת, כמה שאני צריכה אותה, את אמא שלי. ולמרות שכמעט לא ראיתי אותה כשהייתי בבית- הסתפקתי במפגשים הקצרים האלו. אבל עכשיו מסתבר…
"אני מצטער, לילי," הרמס אמר והמבט בעיניו היה מלא כאב באמת.
"זה בסדר," אמרתי. "תודה, אבא. שניסית,"
הוא הנהן ואז הביט אל עבר הדלתות מאחוריהם היו אריק ומארק.
"יש לי בקשה ממך, לילי. אני רוצה שתקראי ללוק," הרמס אמר וקולו היה מלא עצב, כאילו השם מכאיב לו. "כלומר… מארק. הרוכב,"
הנהנתי.
"בטח, אבא," אמרתי. "אגב, המחשבות של מארק ושל… לוק, הן מעורבבות אחת בשנייה, אם תוכל לעזור לו…"
"אעשה מה שאוכל, יקירה," הוא חייך אליי.
"תודה, אבא," אמרתי. ויצאתי החוצה אל החברים שלי.