לא כל הנוצץ זהב – פרק 130

בתכל'ס? אני לא זוכרת הרבה מהקרב. אני בעיקר זוכרת טשטוש רציני, כי נלחמנו כמו מטורפים. זה היה הדבר הכי מוזר אבל קשה שהשתתפתי בו בחיים.
מה שאני באמת זוכרת בבהירות היה שבסוף הקרב עמדנו ארבעה חצויים מיוזעים, הבגדים שלנו היו שרופים בכמה מקומות וחתוכים בגלל טפרים באחרים, והשיער של מארק בער. כן… בנוגע לזה… הוא צרח כמעט שעה לפני שאריק ואני עזרנו לו לכבות את המדורה.
שיינה גם היא תרמה, למען האמת, היא התגלתה כלוחמת טובה והצליחה להביס הרבה מאוד מפלצות. ולמרות שכעסתי עליה נורא בגלל שבגדה בנו, החלטתי לוותר לה.
שיינה שיספה את המפלצת האחרונה כשקול זועם נשמע, אבל זה לא היה סתם קול זועם. זה היה משהו עתיק, צעקה של משהו עוצמתי כל כך שהרגשתי שהראש שלי מתפוצץ.
כיסינו כולנו את האוזניים כשהצעקה חדרה לתת המודע שלנו ואיימה לפוצץ לנו את המוח, אבל אחרי רגע, זה נעלם.
כשהרמתי את המבט ראיתי אותו.
משני צדדיו עמדו שני קיקלופים בגובה של ארבעה מטרים כל אחד, וכל אחד מהם גם נשא נשק: גרזן דו להבית מלחיצה למדי.
אבל המטריד היה שזיהיתי אותו. את זה שעמד באמצע.
עכשיו הוא הקרין עוצמה וכוח, אבל עוד לא לגמרי, כאילו הכוח שלו עדיין חלש יחסית. כאילו אנחנו רואים רק חלק קטן מאוד ממה שהוא מסוגל להיות.
הרגשתי צורך להתקפל. לוותר. מה אני לעומתו? זה אבוד, אנחנו לעולם לא נחזיר את התפוח בזמן לאולימפוס. עדיף כבר לוותר ולהישאר כאן, לצידו של הבחור.
ואז הבחור הביט בי וחייך. חיוך מרושע ויוקד.
ואני התנערתי מיד.
"אתה!" מארק נהם, הדרקון הנאמן שלו חיקה אותו ונהם. משהו די מפחיד, אם תשאלו אותי.
"אני," ג'ואי אישר בחיוך זחוח.
כן, ג'ואי, זוכרים אותו? בן האתנה שמארק כמעט נכנע לכוח השכנוע שלו. אותו שיער בלונדיני, אותם תווי פנים חכמות אבל העיניים שלו…
העיניים שלו היו זהובות. הן זהרו באור מסוכן והייתה לי הרגשה ממש רעה.
"אתה… נתת לו את הגוף שלך?" שאלתי בתמיהה עמוקה.
"הבחור שאתם מכירים איננו עוד," השיב ג'ואי, אבל הקול שלו היה שונה. עמוק יותר, עוצמתי יותר, עתיק יותר.
"אני שולט בגוף הזה עכשיו," הוא המשיך וכולנו הרמנו את החרבות שלו בהתגוננות כשהוא הרים את ידו הימנית וקפץ אותה לאגרוף.
"בבקשה, בלי אלימות," הוא נופף בידו והחרבות שלו עופפו מהידיים שלנו והושלכו למרחק מה מאיתנו.
היינו חשופים לגמרי.
"מה הקטע שלך?" מארק שאל. "לא נמאס לך להיכשל שוב ושוב?"
העיניים של ג'ואי-שכבר-לא-היה-ג'ואי ברקו באיום.
"זה אתה…" ג'ואי לחש בקול מסוכן.
"אני," מארק השיב והביט בג'ואי, חוזר בלגלוג על דבריו של ג'ואי.
"אחח, איך שהגלגל מסתובב, נכון, לוק?" ג'ואי ביטא את השם 'לוק' בצורה ארסית למדי.
מארק אפילו לא התכווץ.
"אני כבר לא לוק, קרונוס," מארק השיב בקול יציב למדי. "אני מארק כריסטיאן זנדק, ורק חלק ממני הוא לוק עכשיו,"
ברגע שקלטתי שג'ואי ממש וויתר על הגוף שלו בשביל קרונוס, טיטאן הזמן, הייתי באמת בהלם, אבל השתדלתי להמשיך ולעקוב אחרי המתרחש.
מאחוריי, אריק התעסק במשהו בתיק שלו. זה לא היה נראה לי הזמן הכי מתאים אבל לא רציתי להגיד כלום.
"אתה בטח זוכר כמה כיף זה היה, לוק, להוכיח את האלים," קרונוס/ג'ואי המשיך לדבר אל מארק כאילו לא שמע את דבריו.
"חשוב כמה כיף זה היה, להיות קרוב כל כך, כמעט הצלחת לוק,"
"לא! אנבת' ופרסי הצילו אותי," מארק התעקש. "שמחתי למות במחשבה שאני לוקח אותך איתי. לרוע המזל נראה שזה לא החזיק מעמד הרבה זמן,"
"אני רואה שגם בתור רוכב אתה עלוב," נהם קרונוס. "אתה מפסיד את ההזדמנות האחרונה שלך,"
"לא, אל תקשיב לו," שיינה דיברה בפעם הראשונה. "הוא רמאי,"
"אההה… שיינה," קרונוס חייך חיוך מבעית והביט בשיינה. "סמכתי עלייך, את היית אמורה להיות הסגן שלי, אבל כמה חבל… מסתבר שגם את חלשת אופי,"
היא נראתה נעלבת ורצתה להגיב אבל אני מיהרתי לעצור אותה.
"הוא רוצה שנתחמם ונצא נגדו, זה לא שווה את זה. אין לך אפילו נשק,"
שמישהו יכה אותי עכשיו. אני, לילי ג'ונסון, דיברתי בהיגיון ומנעתי ממנו להילחם במישהו אחר? השתנתי עד כדי כך?
"אתה כזה גרוע, יודע?" מארק הביט בקרונוס. "אפילו לא חשדת שיש במחנה –שלך- מרגלים,"
"מרגלים במחנה שלי?" קרונוס שאל. ההבעה שלו נשארה שלווה, אבל לפי הקול שלו ידעתי שהוא מתערער.
"אנחנו!" קולה העליז של סתנו נשמע מבעד לערפל. ואכן, מבין הערפל צצו שתי דמויות עם שיער נחשים, והסתערו מדי על שני הקיקלופים.
כשאלו ברחו, קרונוס נשאר לבדו. מול ארבע חצויים, שתי גורגונות ודרקון, אבל למרות זה הוא לא נסוג, הוא אפילו לא נראה מודאג.
"אז מה התוכנית שלך עכשיו, קרונוס?" שאלתי. "אתה אבוד,"
"למען האמת, יש לי תוכנית רצינית, באמת משהו נהדר." הוא נשמע מאושר כמעט, כאילו הוא לא חש בסכנה. האם הכוח שלו כטיטאן דפק לו את המוח?
קרונוס המשיך: "אישית, אני לא אוהב להשוויץ, אבל…"
"אז אל תשוויץ," אריק אמר.
קרונוס הרים גבה והביט באריק ששלף משהו מהתיק.
עיניי נפערו כשקלטתי מה הוא נושא בתוך השקית.
"אני רוצה שתכיר חברה שלנו," אריק אמר.
קרונוס הביט בשקית העגולה, נראה היה שהמחשבה החלה לעלות בראשו אבל לפני שהספיק אפילו לעצום את עיניו, אריק הוריד את השקית מפניה של חברתנו, שסחבנו איתנו כמעט מסע שלם: מדוזה…
צעקת כעס אדירה שבה ופרצה לתת המודע שלנו בזמן שגופו של ג'ואי הפך לאבן, היה נראה כאילו קרונוס ממש מתחרפן. איחלתי לו עוד הרבה זמן בטרטרוס.
אריק כיסה את ראשה של מדוזה, החזיר אותה לתיק ואז פנה אלינו.
"טוב," הוא אמר. "מה עכשיו?"