לא כל הנוצץ זהב – פרק 13

עברו כמה ימים עד שאוט הגיע לגובה שכבר לא יכולתי להכניס אותו לבית שלי מחשש שישבור משהו. הוא הגיע לי עד המותן, אבל הרוחב שלו היה די גדול.
אחר כך, הוא גדל מאוד עד שאפילו במחסן שלנו לא היה לו מקום, אז נאלצתי לאחסן אותו בדירה נטושה איפשהו ברחוב.
כל יום הייתי מביא לו משהו לאכול, משהו לשתות ומדבר איתו.
מהר מאוד המחשבות שלו הפכו למורכבות הרבה יותר, חכמות יותר, עמוקות יותר.
הוא כבר דיבר באופן שוטף – הכל במחשבות שלי.
הוא ידע בדיוק מה לומר כדי לשמח אותי, כאילו הוא קורא את הרגשות שלי, מה שלא כל כך הפתיע אותי מכיוון שהיה לי ברור מה הוא מרגיש בכל רגע נתון.
מלבד דיבורים שוטפים, גיליתי שאני יכול להעביר לו תמונות בראש והוא יראה אותן.
הוא העביר לי ריחות וצלילים וצבעים שמעולם לא ראיתי או שמעתי או הרחתי לפני כן.
השיחות איתו תמיד היו מרתקות, מכיוון שאף פעם לא נגמרו לנו הנושאים לשוחח עליהם.
לא הייתי צריך להסביר כל דבר, מכיוון שמה שלא היה לי כוח להסביר פשוט העברתי לו בתמונות ובזיכרונות.
ומיום ליום הוא רק גדל עוד ועוד, עד שאפילו ששכב הגוף הזהוב שלו היה גבוה יותר ממני.
"אז תסביר לי שוב," ביקשתי, "אתה אומר שאני ארכב עליך, ואנחנו נלחם באנשים והכל?"
"כן," הוא ענה.
"אבל למה?" שאלתי.
"כי בחרתי בך," הוא אמר, כאילו שזה מסביר הכל.
"מה זאת אומרת שבחרת בי?" שאלתי.
"זאת אומרת שהחלטתי לבקוע בנוכחותך," הוא הסביר.
"אתה החלטת מתי לבקוע?" שאלתי.
"בטח," הוא ענה, "אני הרגשתי אותך, ורציתי אותך, אז בקעתי למענך."
זה היה מפתיע בשבילי.
כלומר, הוא מעולם לא אמר לי שהוא בחר בי, ובכלל, למה הוא בחר בי? למה דווקא בי? מה אני עשיתי? איך הוא ידע שאני שם? האם כבר מהרגע שהוא היה בביצה הוא רצה אותי? עוד לפני שהוא הכיר אותי? ולמה דווקא אני?
"היי, מארק, הִרגע קצת, אתה שואל יותר מידי שאלות, אפילו במחשבות שלך," אמר לי אוט.
"אהה… אתה… שמעת אותי?"
"כל הזמן," הוא הציע, וחייך חיוך. למרות שאני משוכנע שהוא היה חיוך טוב וידידותי, בפנים של אוט, שהיה דרקון, החיוך היה נראה מסוכן. כמו ברדלס רגע לפני שהוא מזנק על הטרף שלו.
"זה… מדאיג," אמרתי.
"לא זה לא," הוא ענה, "ככה אנחנו מתקשרים כל הזמן ומבינים זה את זה. אתה תראה שמתישהו כבר נהיה ממש ישות אחת."
"מה, גם לי פתאום יהיה זנב?" שאלתי.
אוט צחק במחשבות שלי, וזה היה צחוק הרבה יותר נעים משפחדתי שיהיה לו.
"אתה תראה שאתה תרגיש אותי. שאתה ואני הם כמו אותה הנפש בנפרד," הסביר אוט.
"אבל כנראה לא הבנת את הפואנטה שלי, אני בן אדם. אתה דרקון,"
"אז מה?" הוא שאל, "מה, אתה גזען או משהו?"
"אני לא כל כך בטוח שגזען היא מילה נכונה בהקשר של דרקון," עניתי.
"שמע, שום דבר לא מתאים בהקשר של דרקון. אנחנו יצורים אציליים ונשגבים," אמר אוט.
"וצנועים."
"בטח שצנועים!" הוא קרא.
הפעם היה תורי לצחוק.
"אתה בהחלט משעשע, דרקון."
"אני יודע, בן אדם."
"זה כל כך מוזר," אמרתי לו, בוהה בו במבט מסוקרן, "אתה דרקון ואני בן אדם, ואתה דרקון חי. כמו באגדות. כלומר, מה זה עושה אותי?"
"זה יעשה אותך מחודד אוזניים, את זה אני יודע," אמר אוט.
"אתה… מה?"
"אה, לרוכבים יש אוזניים מחודדות," הוא הסביר לי.
כמו על אוטומט, היד שלי ניתרה כדי למשש את האוזניים שלי.
"הן עגולות," ציינתי בפניו.
"בקרוב הן יתחדדו," הוא אמר.
"לא!" קראתי, "אני אראה כמו שדון?! אני לא רוצה להיראות כמו שדון!"
"זה העונש על כך שתהיה חזק מאוד, אתה יודע?" שאל אוט.
"אני לא רוצה אוזניים מחודדות!" אמרתי עדיין בפאניקה, ממשש את האוזניים בקדחתנות.
"אתה גם תהפוך ליפה יותר," הבטיח אוט.
"עם אוזניים מחודדות?!" קראתי.
"אתה תקבל עוצמה שלא קיבלת בחיים שלך," אמר אוט.
"אבל אוזניים מחודדות!"
"ואתה תהיה בן אלמוות."
"רגע, מה?!" קראתי בהלם.
"אה, שכחת מהאוזניים המחודדות?" שאל אוט וצחקק לו במחשבות שלי.
"אני אהיה בן אלמוות?" שאלתי את אוט.
"כל עוד אתה לא חולה – כן," הוא ענה.
"איך זה אפשרי?" שאלתי.
"זה אפשרי ועוד איך. כל עוד לא תפצע, תתקע בחרב או משהו…" מלמל אוט.
"מה?"
"מזקנה אתה לא תמות. אתה תגדל עוד קצת, אבל אתה תישאר בן עשרים בערך לכל חייך."
"מה כל חיי אני אראה כמו בן עשרים?" שאלתי.
"כן, בלי זקנה," הוא אמר.
"וכל ההרים וגבעות האלו, הכל בתמורה לאוזניים מחודדות?" שאלתי.
"שגם ככה תוכל להסתיר," אמר אוט.
"טוב, גם ככה אני אוהב כובעי צמר," הנהנתי, "אני אתחיל להסתובב איתם, ולהאריך שיער…"
"אהה… מארק?" שאל אוט.
"כן?" שאלתי.
"אני רעב."
"אין לי מה לתת לך לאכול," עניתי.
"אני אלך לצוד לבד בהר שם."
"ומה אם יראו אותך?" שאלתי, "לא יירו בך או משהו?"
"לא. לא שמעת על ערפול?"
"אתה מתרברב בידע שלך?" שאלתי.
אוט שוב צחקק.
"זה מונע מאנשים לראות דברים שהם לא צריכים לראות," אמר אוט.
"אז למה אין ערפול על התעודה שלי?" שאלתי.
אוט שוב צחק והזדחל דרך המחסן בו אחסנתי אותו והוא עף לעבר ההרים.
"ביי, אוט," אמרתי לו.