לא כל הנוצץ זהב – פרק 129

רציתי לצעוק על לילי שהיא מוצצת תה לא יוצלחת, אבל עצרתי מבעדי בגלל שתי סיבות: זה קצת מרושע לרדת עליה, והסיבה השנייה והחשובה יותר: היא הייתה בסכנה. סכנה איומה.
"לעזאזל," מלמלה לילי בווליום ממש נמוך, כך שרק אני ואוט היינו מסוגלים לשמוע בזכות השמיעה העל טבעית של אוט.
"אוט," אמרתי לו בקשר המחשבתי שלנו. "אתה מוכרח להסיח את דעתו של הדרקון."
אוט ידע שאין הרבה ברירות. הוא אפילו לא טרח לנסות להתווכח.
הוא השמיע קול משונה ואז פתח את פיו והקיא.
ובכן, אני מניח שאתם הקאתם פעם, אבל קיא של דרקונים זה הרבה יותר נורא: זה בצבע אפרפר של פטריות, נוזלי ודוחה, עם פיסות של בשר לא מעוכלות צפות מעל זה.
בתור צמחוני שלא מסוגל אפילו לראות בשר זה גרם לי לרצות להקיא בעצמי, אבל התאפקתי. זה היה דחף ילדותי אל מול הסכנה שבה לילי עמדה, ולא פחות מזה – גם אנחנו.
הדרקון הסגול התלבט.
אוט הסביר לי פעם את המנהג המוזר והמטופש של הדרקונים: כאשר דרקון אחד מקיא לדרקון אחר, זה סימן כבוד, ולכן הדרקון השני מוכרח לאכול את זה.
זה גרם לי לרצות להקיא לא פחות מלראות את אוט מקיא.
הדרקון הסגול התקרב לעבר הקיא של אוט, מבין שאם לא יאכל את הקיא, הוא יהיה מוחרם. לכו תבינו דרקונים.
"מארק!" צעקה לילי, וזרקה לעברי את התפוח.
"מה?" שאלתי בהתפעלות.
"קח וברח! צא מאזור הסכנה!" היא צעקה אלי.
"אבל…" התחיל אריק.
"לא!" היא צעקה לעברו. "אני אברח, רק שהתפוח יינצל."
"אין הרבה זמן, לילי, פשוט בואי!" צעקתי אליה.
"אני מנסה!" היא צעקה.
היא רצה במהירות, מקווה להגיע לאזור המוגן.
הדרקון השומר כבר כמעט גמר לאכול מהקיא של אוט, בזמן שלילי רצה לעברנו ואני השתדלתי להסיט את המבט שלי מהמחזה המגעיל. הקיא. לא לילי.
לבסוף לילי הגיעה אלינו, מיוזעת וחיוורת, כאשר הדרקון חזק לעץ.
"למה הוא לא תוקף אותנו?" שאל אריק, בוהה בדרקון שחזר להגן על העץ שלו.
אוט נחת לידנו ודחף את האף שלו לבטן שלי – מחווה לאהבה.
ליטפתי אותו בשמחה, בזמן שאני בוחן את לילי.
"הוא מעדיף להגן על העץ שלו כפי שנאמר לו מאשר לתקוף אותנו," הסבירה לילי.
"העיקר שאת ניצלת," אמר אריק, מביט בלילי עם עיניים טובות.
היא רק הביטה בו בחזרה, ואז, בשניות, הם פשוט הפכו לאחד כאשר הם התנשקו.
"היי, מארק, למה אני ואתה לא עושים את זה?" שאל אותי אוט, אחרי שהשניים התנתקו.
"לא יודע, אולי כי אני בן אדם, אתה דרקון ואני הרוכב שלך?" שאלתי.
"אתה דורש ליקוק," הוא אמר.
"שלא תעז!"
"מי שואל אותך בכלל?!" שאל אוט, והוציא את הלשון האדומה והארוכה שלו וליקק אותי.
"היי!" מחיתי.
לילי צחקקה, ואריק הסתפק בחיוך.
"היי!" קראה שיינה.
"מה?" שאלה לילי.
"לא אמרתם שקודם תחסלו את המפלצות?" שאלה שיינה.
"אההה…" אמרתי ובהיתי באריק ולילי. כנראה שגם הם קלטו איזו טעות עשינו.
"או-או," מלמלתי.
"מהר!" קרא אריק.
הכנסתי מהר את התפוח המוזהב אל התיק שלי.
"תעלו עלי!" קרא אוט לארבעתנו.
"אין זמן!" קראה שיינה.
"אז אל תעלי עליו," אמרתי. "אני בכל מקרה איתו."
היא נאנחה, ולבסוף התקרבה אל אוט שרכן קדימה ונתן לשלושתנו לטפס עליו.
הוא נשף אש, מוכן למתקפה, ואז המריא.
"תשתמש בקשת שלך," אמרתי לאריק.
"רעיון טוב," הוא אמר, ושלף חץ מתוך אשפת החיצים שהייתה לו, האלים יודעים מאיפה הוא שלף אותה.
הוא כיוון חץ אל עבר מפלצת גדולה, כאשר אוט צלל למטה ונשף אש לוהטת לעבר המפלצות, מטגן אותן ועושה מהן שישליק.
"קפצו! עכשיו!" אמרתי, כאשר אוט הודיע לי שהוא מתכוון לעלות שוב לשמיים.
ארבעתנו קפצנו מגבו של אוט.
אני נחתי על הרגליים כמו חתול, אבל עבור השלושה האחרים הנחיתה הייתה קצת פחות רכה.
"מהר!" קראתי.
שלפתי את החרב שלי מתוך הנדן, ואז יצא לי לראות את הגודל של הצבא. לפחות שש מאות מפלצות, אז ארבעתנו, ביחס של אחד למאה חמישים עשה את מה שכל אחד נורמאלי היה עושה: מסתער, ומהר.