לא כל הנוצץ זהב – פרק 124

Estonian 03/11/2013 1105 צפיות 12 תגובות

מארק פשוט שכב שם על הדשא, בעיניים עצומות, חושב. שמחתי שלפחות הוא נשם.
לרגע נורא אחד קודם הוא לא נשם, ואריק נלחץ נורא. שנינו נלחצנו נורא. אבל אז הוא פקח עיניים ואמר שהוא בסדר. ועכשיו הוא פשוט שכב שם.
אחרי עוד רגע הוא פקח עיניים, בקול שקט הוא אמר: "עכשיו הבנתי,"
"הבנת מה?" אריק שאל, עדיין כורע לצידו של מארק במבט מודאג.
מארק הניד בראשו כאילו זה לא חשוב כרגע.
"לא נצליח לתקוף את הדרקון באופן ישיר," הוא אמר. "זה לא יעבוד,"
"אבל זאת הייתה התוכנית," אמרתי. "שאוט וכולנו כזה… נסתער עליו, לא?"
"את רוצה למות? כי אם כן, את יכולה לתקוף אותו," הוא הוסיף והביט בי במבט שונה, קשוח יותר, העיניים שלו הבהבו לרגע אחד בזהוב, ולפי זה ידעתי שאנחנו מתקרבים לאוט.
"בסדר, רוכב," אמרתי בטון זועף. "אז מה נעשה?"
"נמצא את אוט," הוא השיב מיד.
"אבל הוא יכול להיות בכל מקום באזור הזה ואין לנו זמן!" אמרתי.
"הגעתי עד לכאן, ג'ונסון," מארק אמר והביט בי במבט רציני שהרתיע אותי. "אני לא מתכוון לוותר על אוט עכשיו,"
"אוקיי, אז בואו נמצא את אוט ואחר כך נחשוב מה לעשות," אריק אמר והביט לעבר הדרקון הישן ליד העץ.
"למעלה," אמרתי מיד.
"למעלה?" אריק שאל והביט לאותו הכיוון שאליו הבטתי.
מאחורי העץ המשיך שביל דשא אל עבר הפסגה, שם נמצא אוט. הייתי בטוחה. אפילו לא ידעתי איך, אבל הרגשתי את זה. העפתי מבט במארק, הוא החזיר לי מבט והנהן.
"למעלה," הוא הסכים.
"איך נעבור את הדרקון?" שאלתי.
"לא תעברו," השיב קול.
מבין הצללים הבליחו כמו רוחות רפאים ארבע נערות. הן נראו מהממות, עם שמלות לבנות ועיניים בורקות ושחורות, שחורות כמו השיער שלהן, כמו לילה בלי כוכבים. שחור מבעית ולא נעים כלל.
"ההספרידות," מלמלתי בלחש ובלי משים נסוגתי צעד אחד מאחורי אריק.
מארק ואריק נעצו שניהם מבטים בבנות.
"ולמה לא נעבור?" מארק שאל.
"אתם רוצים את התפוחים, כמו רבים כמוכם," אמרה אחת הנערות. "לא תקבלו אותם, לא תוכלו לקבל דבר, ולא ניתן לכם לעבור את לאדון,"
"תראי, אנחנו רוצים את הדרקון שלי, והוא נמצא שם. למעלה," מארק אמר והצביע לכיוון השביל שהוביל לפסגה.
"לא," היא השיבה.
"את בוודאי מבינה שכל רצוננו תמים למדי," אריק אמר והתקדם צעד אחד לעבר הארבע. הוא חייך חיוך מקסים שגרם לבנות להתרכז בו.
"אין לנו כוונה להפריע לכן," אריק המשיך לדבר. "ואנחנו ממש נשמח לעבור בלי לעורר בלאגן,"
נראה היה שדיבורו משפיע על הבנות. הן התחלשו ביניהן ואז הסתובבו חזרה אל אריק.
"תוכלו לעבור," אמרה האחת שנראתה כאחות הבחורה. "אבל יש לנו תנאי,"
ברור. תמיד תנאים.
"מה התנאי שלכן?" שאלתי.
"החצוי יישאר כאן," השיבה הנערה והביטה באריק במבט רכושני במקצת.
המפלצת הירוקה שבי שנקראה קנאה התעוררה לחיים ושאגה בכעס. להשאיר את אריק עם חבורת הנערות הפלרטטניות האלו? בחלומות הלילה!
אבל מבט בפניו הבהיר לי שאין לנו הרבה ברירות. מארק הביט בחברו במבט זהיר.
אריק הנהן.
"תעלו למעלה, תמצאו את אוט," הוא אמר.
הנערות צחקקו בחדווה.
פעם בנות-עשרה, תמיד בנות-עשרה, אני מניחה.
"אבל- " רציתי להתנגד. לא רציתי להשאיר את אריק עם הבנות האלו. אבל המבט שלו המשיך לומר לי שיהיה בסדר.
"קדימה, את," מארק אמר ולרגע התרכז מאוד. "א-אריק יהיה בסדר,"
הבטתי בו במבט חמוץ קצת כשחלפנו בעיקוף את העץ ופנינו לשביל. העפתי מבט לאחור לעבר אריק, הנערות נגעו בו והצטופפו סביבו.
ניסיתי להשתלט על הכעס וקנאה שהשתוללו בי בזמן שמארק גרר אותי למעלה איתו.
בראש הגבעה עמדה דמות שגבה אלינו ולידה היו… מה הם היו? שני יצורים גדולים ושחורים שהזכירו כלב בגודל של שלושה פילים כל אחד. בשמיים עפו ציפורים אבל הבוהק שלהן הבהיר לי שהן לא ציפורים רגילות.
"כלבי שאול," מארק אמר. "וציפורי סטימפליה,"
"איך לעזאזל אתה יודע את זה?" שאלתי בלחש והבטתי בו.
הוא נראה מבולבל.
"אני… אני לא יודע," הוא אמר וכיווץ את מצחו שוב. "מי את בכלל?"
"מארק, אתה בטוח שאתה בסדר?" שאלתי בזהירות. "זאת אני, לילי – "
"אני לא מארק," הוא אמר והניד בראשו. "אני… כלומר…"
הבטתי בו במבט תוהה. מה עובר על מארק?
הנחתי יד על כתפו והכרחתי אותו להביט בי.
"מארק, זה לא הזמן להתפרק," אמרתי והבטתי לתוך עיניו. "אוט זקוק לך. את אוט אתה בטח זוכר, נכון?"
הוא הנהן.
"יופי, אז בוא נכסח את הרעים ונמצא את אוט," אמרתי.
"רעיון מצוין," אריק הופיע לצידנו, ואני קפצתי בהפתעה.
שחררתי את פניו של מארק שהחזקתי כדי שיביט בעיניי ולא העזתי להביט באריק. אבל כשכן הבטתי ראיתי שבגדיו לא היו מעט מבולגנים, כאילו ידיים נאחזו בו, ושיערו היה פרוע, למרות ניסיונותיו להחליק אותו עכשיו.
קנאה איומה עלתה בי והבטתי בו במבט מעוצבן למדי.
"מה?" הוא שאל כשראה את הכעס על פניי.
"כלום," השבתי בטון עצבני.
אריק נאנח כאילו השלים עם מר גורלו והביט במארק.
"אתה בסדר?" הוא שאל.
מארק הנהן.
"אני מניח שיש לך כבר תוכנית," אריק המשיך.
מארק הנהן בשנית.
"רואה את הדמות שם?" הוא אמר והצביע. "הוא ידע איפה אוט,"
"אז מסתערים?" שאלתי.
"מסתערים," מארק השיב ושלף את החרב שלו.


תגובות (12)

תמשיךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך

03/11/2013 07:18

לא הבנתי איך זה הגיוני שמארק זה לוק, הרי לכל אורך הדרך פיזרת רמזים שמשוים בין מארק לפרסי: הפס בשיער, האהבה למים^-^, האהבה לרגליים יחפות… אני לא מבינה איך זה יכול להיות. מילא…
פרק מגניב ו… גו לילי! תכסחי להם ת'צורה ותתלשי להם את הכבד! XD
תמשיך :)

03/11/2013 07:23

חח מוח אצה, למה רק את הכבד? ;)
חח פרק טוב… תמשיך!!

03/11/2013 07:48

אהבתי.

03/11/2013 08:01

חח מוח אצה בואי נראה אותך נכנסת למוח המעוות של אור XD

03/11/2013 08:02

אבל מה עם הפס האפור של מארק? הוא של פרסי, לא של לוק -,-
אני עדיין מעדיפה אותו כפרסי!
פויה לוק!
תמשיך!!

03/11/2013 08:33

אילנה – שכחת שגם לוק נשא את מסת השמיים? גם לו היה פס אפור בשיער, והוא הזכיר את זה. בנוסף, לפרסי הפס נמחק. ללוק לא מתואר שהוא נמחק.
ונעמה – הראש שלי באמת מעוות!
ולכל השאר – תודה ^^

03/11/2013 10:08

ידעתי! ידעתי שזה לא הגיוני, בגלל שלפרסי נמחק הפס בשיער (למרות שאם אני לא אומרת את זה כודם זה לא נחשב, נדפקתי)
למה אני תמיד יודעת את התשובה הנכונה אבל לא אומרת אותה?
המשך!

03/11/2013 11:01

איזה עוד רמזים יש על זה שמארק הוא לוק?
הפרק היה מושלם כמו תמיד

03/11/2013 11:04

אבל אתה כתבת שפרסי שמר על הפס… (החלום הראשון נראלי של מארק) ולא כתוב שללוק היה פס אפור…

03/11/2013 11:04

אתה.
ני לא יודעת איך להיב לזה,
אני עדיין לא מאמינה שהוא לוק
תמשיך חתיכת כלב שאול!

03/11/2013 11:09

אהההה הבנתי עכשיו…. חח איזה קטע…
ומוחות מעוותים שליטה! מוחעחעחעחעחע!!!

03/11/2013 17:20
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך