לא כל הנוצץ זהב – פרק 123 – טאם טאם טאם טאם!!

תדמיינו את המקום הירוק ביותר עלי אדמות. ירוק – בדיוק כמו שחובב טבע כמוני אוהב. תדמיינו את הפרחים הצבעוניים ביותר – כל אחד בגוון חדש שאף פעם לא נראה לפני כן. תדמיינו את קרני השמש של השקיעה כאילו היו ילדים משתובבים, רק בפסים אדומים וכסופים על פני הדשא הלח.
ללא ספק – זה היה המקום היפה ביותר שיכולתי לראות, אבל החלק הנורא ביותר הוא שהרגשתי כאילו כבר ראיתי אותו.
הסטתי את מבטי ימינה כאשר קלטתי נצנוצי זהב. ממש כמו בתחילת הקיץ… הביצה של אוט.
"אוט?" חשבתי בהתרגשות, מנסה לחדש את הקשר הטלפתי ביני לבין הדרקון שלי, אבל במקום אוט, ראיתי דבר נורא הרבה יותר.
טוב, אוט, כפי שאתם בוודאי יודעים, הוא דרקון עם רוכב – אני. הדרקון שהיה שם, מלופף סביב העץ מלא התפוחים הזהובים, ולא, לא תפוזים, אלא ממש תפוחים בצבע זהב, היה ללא ספק דרקון פרא.
נתחיל מזה שבניגוד לאוט, היו לו יותר ראשים משיכולתי לספור. כולם ישנו בעצלתיים זה על זה, כך שהיה נדמה שמדובר בפלסטלינה שיצאה מתוך המתקן ההוא שילדים משחקים בו בשביל להכין צורות מהחומר הדביק.
כל ראשיו של הדרקון התאחדו לבסוף לגוף גדול מימדים בצבע סגול כהה כמו הפרחים באור הדמדומים המתוק, רק שהוא לא עורר אמפטיה. הוא בעיקר גרם לבעתה, אבל הדבר שגרם לפחד העמוק ביותר שלי הייתה התחושה: ללא ספק, ראיתי את הדרקון הזה.
הרגשתי לפתע כאילו אני נחתך בלחי. בבהלה שלחתי את היד שלי למשש את פניי, אבל לא היה דבר שחתך אותי, ועם זאת, הרגשתי כאילו נחתכתי בסכין חד, והפצע שרף, אבל שום דם לא נזל על פניי.
הרגשתי לפתע כאב מעין כמוהו, כאילו מתרחש פיצוץ קטן בתוך הראש שלי, כמו ביקוע גרעיני. לא הבנתי מה קרה, אבל ידעתי שכואב לי.
אני לא זוכר בדיוק מה קרה, אבל אני זוכר שנפלתי עם הברכיים שלי על הדשא הרטוב. לא עניין אותי שום דבר.
העיניים שלי התמלאו בדמעות קרות שציירו שבילים בפנים שלי ולמטה.
הכאב רק התעצם עד כדי כך שהתחלתי לשכוח מה שאני עושה שם, איפה אני או מי אני בכלל. לרגע לא יכולתי אפילו לא יכולתי לנשום. הרגשתי בלבול עצום.
הזיכרונות שלי היו כמו קרוסלה במגרש משחקים, מהסוג שמתנדנד מצד אחד ומסתובב סביב עצמו עד שיש לך בחילה וכל מה שבא לך לעשות זה להקיא את נשמתך החוצה, ורציתי להקיא.
הרגשתי כאילו שהעיניים שלי יוצאות מהחורים שלהן.
הכאב היה חד כמו להב שטוחה וקפואה.
פלטתי יללות כאב בלתי נשלטות. לרוב לא אהבתי להשמיע את הכאב שלי לעולם, אבל הפעם באמת שלא יכולתי לעצור מבעדי. זה פשוט יצא החוצה.
אני קרסתי לחלוטין על הרצפה, מרגיש את הכאב שמעולם לא הרגשתי לפני כן.
לא התעלפתי, מה שעצבן אותי לאור העובדה שהתעלפות היא בסך הכל מנגנון של הגוף למניעת כאב רב, והכאב שחשתי לא היה רק רב. זה היה כאב משתק.
הרגשתי שני זוגות ידיים הופכות אותי על הגב שלי.
"אתה יכול לטפל בו?" שמעתי במטושטש את הקול של לילי.
"אני אנסה," הקול של אריק נשמע כאילו היה הקלטה שהושמעה מתחת לפני הים.
זיכרונות שלא היו שייכים לי עלו והציפו את הראש שלי.
אחרי כמה שניות נוספות של כאב הכל נפסק, כאילו כלום לא קרה.
פקחתי עיניים, רואה מעלי את הפנים החיוורות והמודאגות של אריק.
"אריק?" שאלתי.
"מארק," הוא אמר לי בדאגה. "איך אתה מרגיש?"
"עכשיו הכל בסדר," אמרתי.
"מה היה לך בדיוק?" הוא שאל בדאגה.
"אני לא בטוח," אמרתי. "אבל אני צריך כמה שניות לארגן את מה שעובר לי בראש, בסדר?"
"בסדר," הוא מלמל.
עצמתי עיניים, מנסה להבין מה בדיוק קרה לי.
ניסיתי להבין מאיפה השגתי את כל הזיכרונות ששררו לי בראש שלא ממש היו שייכים לי: עיניים ירוקות זוהרות באור מטריד, בחורה בלונדינית עם עיניים אפורות ופטיש ביד, מגן כסוף עם תמונה של מדוזה מוטבעת בתוכה…
הכל הסתחרר לי. זכרתי קולות שלא שמעתי. מראות שמעולם לא ראיתי. אפילו ריחות שמעולם לא הרחתי.
ואז הכל הסתדר לי כאשר קלטתי מי הזהות החדשה שנכנסה בתוכי, או יותר נכון, מי היה הגלגול הראשון שלי, שראיתי ממש בלילה הקודם בחלום יוצא לדרכו לעבר הפעם השנייה שלו בכדור הארץ בתור מארק כריסטיאן זנדק.
קלטתי מי הזהות השנייה שלי.
קאסטלן. לוק קאסטלן.