לא כל הנוצץ זהב – פרק 121

חזרנו בריצה לעבר המקום בו חנינו את המכונית שלנו. במזל טהור המשטרה לא תפסה אותנו.
"מהר!" קראתי, על אף שידעתי שאין באמת צורך.
נכנסתי במהירות אל תא הנהג. לילי ואריק מיהרו כל כך שהם אפילו לא רבו על מקום הישיבה שלהם.
אריק התיישב לידי ולילי התיישבה מאחור ליד השקית עם ראשהּ הכרות של מדוזה.
אריק נאנח בהקלה כאשר התנעתי את המכונית והתחלנו בנסיעה.
"זה היה קרוב," אמרה לילי.
"קרוב מידי," אמרתי. "אני מצטער."
"על מה?" שאל אריק.
"על זה שהתעקשתי להיכנס לקזינו," אמרתי, מסובב את ההגה בכביש.
"זה כלום," אמר אריק.
הבטתי במראה כדי לראות את לילי מביטה בי במבט קצת מתרשם, כאילו הערתי הערה שממש לא מתאימה למארק הישן שהיא הכירה.
זה כנראה היה נכון, כאשר חשבתי על זה לעומק. לא הייתי אותו המארק שיצא למסע. כאילו שאפולו באמת הפך אותי לבן שמונה עשרה גם בנפש ולא רק במראה החיצוני.
הרגשתי כאילו המחשבות שלי העמיקו, כאילו שאני באמת התבגרתי קצת, או שזה היה תוצאה של כל המכות שספגתי במהלך המסע הזה, במיוחד בצינוק של דיימון.
הרגשתי שונה, וזה מה ששינה הכל.
שתקתי. המשכתי לנהוג כאילו כלום לא קרה, כאילו לא תקפו אותנו מפלצות, עד שאריק הביט בי עם עיניים אדומות ואמר:"אחי, אתה צריך ללכת לישון."
"לא אני לא," אמרתי.
"העיניים שלך אדומות."
"גם שלך."
"אני לא מכחיש," הוא אמר. "אתה מוכרח ללכת לישון."
"לא!" מחיתי. "אני חייב לנהוג."
"אחי, תקשיב לי, ותקשיב לי טוב," הוא אמר.
"נו?" רטנתי תוך כדי ריכוז מוחלט בכביש.
"אתה… אתה… וואו," מלמל אריק.
"מה?" שאלתי, ממשיך עם עיניי נעולות על הכביש.
"הייתי בטוח שאני מסיח את דעתך ושאתה לא תסתכל על הכביש," הוא אמר.
"לא, אני מסוגל להתרכז בשני הדברים," אמרתי, ואז פתאום קלטתי מה אמרתי.
"אריק! הפרעת הקשב שלי! אוט אמר שהיא תעלם עכשיו שאני רוכב, אבל… היא נעלמה!"
"מזל טוב!" קרה אריק.
"יופי," אמרתי.
"ועכשיו ברצינות, מארק," הוא אמר לי.
"לא, אני לא מפסיק."
"אתה חייב!" מחה אריק. "כבר מחשיך ואנחנו חייבים לישון לפני שאתה מגיע. גם ככה ניתן להיכנס לגן רק בשקיעה."
"אבל…"
"שמע, אני מבין למה אתה לחוץ כל כך," הוא אמר לי.
"נו?"
"אתה רוצה כבר להגיע לאוט," הוא אמר. "אתה רוצה לסיים כבר את המסע הזה כדי שלא ימשיכו לפתות אותך עוד. שלא תאלץ להמשיך לעמוד בפניי הפיתוי כי אתה יודע שבסופו של דבר אתה תסכים ותטעה ואז אתה תישא בעונש."
פתחתי את הפה שלי בשביל להתווכח, אבל אריק מיד המשיך לדבר:"אל תתווכח. אני מכיר אותך."
"אני…"
"לא, מארק," הוא אמר לי. "אתה עכשיו חייב להקשיב לי. לא אכפת לי שאתה בן שמונה עשרה, אתה יכול להקשיב גם לצעירים ממך. להזכיר לך שאני נולדתי במרץ ואתה רק בדצמבר?"
"אבל…"
"לא," הוא אמר. "תעצור כאן את הרכב. אתה חייב לישון."
"אני לא יכול…" מלמלתי.
"אהה… אתה גם די חייב," הוא אמר. "נגמר הדלק במכונית."
"מה?" שאלתי בתסכול. "מילאתי אבל רק בלוס אנג'לס."
"אחי, אתה נהגת כל כך הרבה זמן… לא שמת לב?"
"אני…"
"אתה חייב לישון. נמשיך מחר," אמר אריק.
נאנחתי.
"בסדר," אמרתי לבסוף, ועצרתי את הרכב.
שלושתנו יצאנו וארגנו לעצמנו פינת שינה.
"לילה טוב," מלמלתי.
"לילה טוב," אמרה לילי, אשר הוחלט פה אחד כי היא תהיה הראשונה לשמור.
עצמתי עיניים ונפלתי לתוך חלום.
שוב פעם ראיתי את לוק ואת פרסי, הפעם הם עמדו ליד השערים והמזרקה בכניסה לאליסיום.
לוק לבש מכנסי ג'ינס ארוכים, חולצת טריקו בצבע שחור, נעלי ספורט סגורות בצבע לבן וכובע שחור על שערו הבלונדיני.
פרסי, שעמד לידו, לבש הפעם מכנסיים קצרים וחולצת טי כחולה. הוא היה יחף, בדיוק כמו שאני אוהב להיות. גרביים תמיד הציקו לי ברגל.
"מוכן?" שאל פרסי את לוק.
"אחרייך," אמר.
"אני מניח שלא נכיר זה את זה אחרי שניוולד בפעם השנייה, אבל בכל מקרה, אני מקווה שנפגש כאן שוב," אמר פרסי.
"ותזכור, לא נולדים בפעם השלישית לפני שפוגשים אחד את השני בפעם השנייה, כן?" שאל לוק.
"ברור," אישר פרסי.
שניהם חייכו זה לזה.
"בהצלחה," אמר לוק, מחייך וחצה את השערים.
"בהצלחה," ענה פרסי, חוצה את השערים גם הוא, וכך החלום שלי התפוגג.