לא כל הנוצץ זהב – פרק 119

נכנסו פנימה לעבר האולם הגדול שבו פשוט אפשר להשתגע מרוב מכונות משחקים, רעש המטבעות המצטלצלים, הריח של הלבד הירוק שכיסה חלק מהשולחנות.
"בואי, מוצצת תה, יש כאן מקום נחמד," אמרתי.
"בסדר," היא אמרה.
התכוונו לתפוס עמדה ריקה אבל אז נעמד מולנו בחור קירח וגוץ עם שרירים של בוריס שהביט בי במבט קצת קטלני.
"תעודות זהות יש?" שאל.
"כן," אמרתי. הגשתי לו בגאווה את רישיון הנהיגה שלי שהוכיח שאני בן שמונה עשרה לכל דבר.
"אתה כן, השניים האלו?" הוא אמר והרכין את ראשו לעברם של לילי ואריק.
"הם גם בסדר," אמרתי.
"לא, לא, רק אתה יכול לשחק, הם לא," הוא אמר.
"אבל…"
"חבל שפרצוף יפה שלך יהיה משופד על שיפוד," הוא אמר.
הרמתי גבה.
"רק אתה משחק," הוא אמר. "האחרים קטינים."
"בסדר," אמרתי, קצת מפוחד מהאיש.
"מצטער, לילי," אמרתי לה.
"לא," היא אמרה. "תשחק אתה."
"ברצינות?" שאלתי.
"כן."
"אבל רציתי להביס אותך," אמרתי בקול מבואס.
"זה בסדר," היא אמרה. "תשחק אתה נגד אחרים. אני אתן לך עצות."
"סבבה," אמרתי.
התיישבתי בשולחן אחר שבו בדיוק שלושה בוריסים שנראו לי רוסיים למדי התיישבו.
"מי אתה?"
"מארק כריסטיאן זנדק," אמרתי.
"אתה יש לך מבטא רוסי," אמר זה שישב מימיני.
"אני סלובקי."
"מספיק קרוב," הוא אמר.
הוא השליך לעברי קלפים.
התחלנו במשחק כאשר מידי פעם לילי לחשה לי עצות באוזן.
"אוו, זאת הייתה טובה," אמרתי.
אבל ידעתי שהיד שלי עומדת להפסיד. כלומר, היו לי קלפים מעולים, אבל פחדתי שיש להם יותר טובים, ואז פתאום קלטתי משהו…
עם כל הפעמים שאני ואוט תקשרנו במחשבות שלנו… אולי… רק אולי…
ניסיתי להתחבר לראש של כל אחד ואחד מהם. זה היה קשה, כי המחשבות שלהם היו רוסית בלבד, אבל אז הצלחתי להתחבר אליהם מספיק בשביל לראות דרך העיניים שלהם. לשנייה אחת הייתי בפאניקה, אבל ראיתי את הקלפים של כל אחד ואחד מהם.
התאפקתי שלא לחייך, יודע שאני בטוח מנצח.
לא יכולתי להמר על כל הקופה כי אז הם היו יודעים שאני בטוח בעצמי… אז החלטתי לנסות משהו חדשני.
לא ניתקתי בכלל את הקשר עם השחקנים האחרים, אז פשוט ניסיתי להשתיל בהם את הקול שלי בלי שהם יידעו שזה אני. הסיכוי היה אפסי, אבל ניסיתי להעביר להם מסר שישכנע אותם להמר גם הם על הכל.
הייתי בשוק לגמרי ששלושתם אמרו שהם מהמרים על הכל, ואז חשפתי בעונג את היד המנצחת שלי.
הם רק צמצמו עיניים והביטו בי.
"קול בתוך ראש שלי אמר לי תהמר על הכל," הוא אמר, מביט בי במבט כעוס.
"גם קול אצלי."
"ואצלי."
"ואני לא אוהב שרוכבים מטונפים משחקים לי במחשבות," הוא אמר.
זה רק אני או שעשן יצא לו מתוך הנחיריים?
"א-אריק… ל-לילי?" שאלתי מבוהל.
"כן," אישרו אריק ולילי באותו הזמן.
"זה הזמן שלנו לברוח…" מלמלתי.
"אה-אה," אמרה לילי.
קמתי מהר מהכיסא, מוכן לברוח, אבל שני הבחורים שהיו קרובים אלי כבר החזיקו לי את היד באחיזת ברזל… כלומר – אני אבוד…