לא כל הנוצץ זהב – פרק 118

"לילי, קחי אותה את," אריק אמר.
"לא, למה אני?" שאלתי.
"כי… טוב, בגלל השם, זה יותר מתאים לך מאשר לנו," אריק אמר.
"אבל-" התחלתי.
"אולי תגידו לי כבר מה רשום שם?" מארק שאל בכעס וחטף את החרב.
"פנתיסליאה," אמרתי.
"סליחה?" מארק שאל והביט בי בבלבול.
"פנתיסליאה," חזרתי. "זה השם של החרב,"
"מי זו פנת… פנטי… סיליאה?" מארק גמגם.
חייכתי ולקחתי את החרב.
"מלכה," אמרתי.
"לא אחת נחמדה," אריק הסביר. "למדתי את הסיפור עליה כשהייתי במחנה,"
"כנ"ל," השבתי.
"טוב… מי זו המלכה הזו?" מארק שאל.
" היא הייתה מלכת האמזונות," אמרתי והעברתי אצבע על שם החרב. "היא הפסידה בקרב לאכילס, במלחמת טרויה, והוא רצח אותה עם החרב שלה- החרב הזאת,"
"אכזרי…" מארק מלמל.
אריק הנהן.
"טוב, האמזונות לא היו שונאות גברים וכל זה?" מארק שאל.
"הם כן, אבל אומרים שאכילס ופנתיסליאה הספיקו להתאהב ברגעים שאחרי שאכילס דקר אותה," אמרתי בשקט. "היא לחשה לו שהיא תחכה לו בממלכה של האדס, והוא הבטיח להגיע,"
מארק הביט בחרב בשתיקה.
"כדאי שנזוז," אמרתי ולקחתי את החרב. בקלות רבה מדי היא החליפה את החרב שלי בנדן ואת החרב הרגילה מהמחנה הנחתי על השולחן.
"מה נעשה עם החרב?" מארק שאל, אבל אני הבטתי לעבר המטבח.
אלכס הביטה בנו ואז בחרב, והחזירה את מבטה אליי והנהנה. ידעתי שהיא תיהנה מחרב נוספת, רק ליתר ביטחון.
"בואו נזוז," אמרתי ותליתי את תיק הגב הרעוע שלי על הכתף.
רגע אחר כך כבר הסתובבנו ברחבי מגרש החניה וחיפשנו את המכונית.
"אה-הא!" מארק קרא ופתח את דלת המכונית. "כנסו ובואו נזוז!"
נכנסנו למכונית, אני ואריק מאחור ומארק מקדימה.
"ננטשתי," מארק מלמל והשתלב בתנועה.
"פשוט סע כבר," אריק צחקק.
"אבל אני רוצה למצוא קזינו, לשחק נגד לילי," מארק אמר. "אני לא עוזב את ווגאס עד שנמצא קזינו,"
"אבל-" אריק התחיל אבל מארק קטע אותו.
"די להיות הורס שמחות, אריק ווראגו, תשתחרר!"
אריק נראה קצת נעלב, אבל הוא שתק ולא אמר כלום.
"קזינו מרצ'יאנו," מארק הקריא שלט ניאון של מבנה די גדול.
"נשמע ספרדי," אמרתי. "ספרדים טובים בהימורים,"
"אז בואו נלך!" מארק אמר בהתלהבות. הוא החנה את המכונית ליד הבניין ושלושתנו יצא החוצה. מארק מיהר אל הדלתות, בעוד אני ואריק נעצנו מבטים מודאגים בבניין.
"לילי?" אריק עצר אותי לפני שהלכתי בעקבות מארק.
"כן?" שאלתי והבטתי בו. אלים, הוא נראה כל כך טוב באור השמש מאחוריו. כל כך כל כך…
"מה היה החלום שלך?" אריק שאל בעדינות. "את יודעת, מה שג'ואי לא סיפר…"
חייכתי לעברו בביישנות.
"זה באמת לא משהו-"
"בבקשה אל תגידי שזה לא משהו רציני, או חשוב," הוא ביקש והביט לתוך עיניי. "לילי, כל דבר שאת עושה חשוב מספיק בשבילי,"
לרגע הייתי כל כך מופתעת, שכל מה שהצלחתי לעשות היה לבהות בו, ואז הצלחתי לומר: "ציור,"
"ציור?" אריק שאל בשקט.
"למדתי… הייתי… במגמת אומנות," הסברתי ולא הבטתי בפניו. "אז… אני אוהבת לצייר, למרות שאני לא ממש בטוחה שאני רוצה שמישהו יראה את הציורים שלי בזמן הקרוב,"
"אני בטוח שהם מדהימים, לילי. כמוך," אריק אמר. "וזה חלום חמוד,"
הסמקתי קצת והרמתי אליו מבט מבולבל קצת, והבלבול שלי העמיק כששפתיו נחו על שפתיי ונשארו שם.
הנשיקה השנייה שלי…
אז למה היא הרגישה כמו נשיקה ראשונה? תהיתי.
אריק פשוט עמד שם, עיניו נעולות בעיניי, ובהינו זה בזו.
"אני…" אריק התחיל. "לילי, אני –"
"יו, אריק! לילי!" מארק צעק מהדלתות. קפצתי והתרחקתי מעט מאריק.
"אתם באים או מה?" הוא צעק ונראה שלא הבחין בכלום.
"כן, אנחנו באים!" צעקתי בחזרה, ואז חזרתי להביט באריק.
"אנחנו… כלומר… " אריק גמגם בצורה חמודה להפליא.
"בוא לא נתעסק עם זה יותר מדי, בסדר?" חייכתי אליו חיוך זהיר.
"אבל… אני…" הוא התחיל שוב.
הנחתי את היד על הלחי שלו והכרחתי אותו להביט בי, הוא הסמיק מעט.
"זאת הייתה… רק נשיקה, אריק," אמרתי, למרות שהמילים צרמו לי, ידעתי שזה הכי נכון. "אל תתבלבל,"
הבטתי בעיניו וראיתי שהוא נפגע. כשאריק נפגע- ראו את זה עליו. ידעתי שפגעתי בו וכאב לי על זה, אבל מצד שני, אני לא מתאימה לו, והוא יודע את זה כמוני. הוא זקוק למישהי יפהפייה כמוהו, מישהי מדהימה שיוכל להשוויץ בה- ביופי ובאופי. וברור שזאת לא אני.
"בסדר," הוא אמר בשקט, כמעט בתבוסה.
"יופי, אז בוא," אמרתי והלכתי לעבר הבניין, משאירה את אריק להשתרך מאחוריי.
מארק חייך אלינו חיוך מנצח.
"למה אתה מחייך כמו טמבל?" אריק שאל ברגע שהשיג אותי.
ידיו היו בכיסים ולא נראה שום זכר לעצב שהיה בעיניו קודם. הוא נראה אדיש וחתיך למדי.
"סתם, אני מאושר שאוכל לנצח כמה שחקנים עלובים," מארק אמר.
"לא תנצח אף אחד, למעשה, אתה תפסיד בדיוק כמו כולם," אמרתי. "לי,"
מארק פרץ בצחוק משועשע.
"נראה אותך, ג'ונסון,"
"עוד נראה ממה אתה עשוי, רוכב," השבתי בעקיצה ושנינו פתחנו את הדלתות הכפולות בדחיפה משותפת.