לא כל הנוצץ זהב – פרק 114

אני לא יודעת מאיפה הגורגונות הופיעו, אבל זה היה הדבר הכי טוב שיכולנו לבקש. מסתבר שמדוזה לא יכולה לאבן את האחיות שלה. וזה נחמד.
"להיות סוכנות כפולות זה כייף!" סתנו אמרה.
"עבודה מעולה," מארק אמר להן, "אתן תותחיות, פה מיליארד יותר ממדוזה,"
"כן!" אאוריאלה קראה.
תהיתי מה גרם להן בכלל להסכים לכל הרעיון הזה, למען האמת, זה דווקא היה לטובתנו, אז אני אל יודעת למה אני מתלוננת. מסתבר שלמארק הייתה המון כריזמה אם הוא הצליח לגרום לשתי אלו להצטרף אלינו ולא להרוג אותנו.
הכריזמה הפתאומית הזאת הפתיעה אותי כל פעם מחדש. כאילו לרגע מארק היה אדם אחר.
"רצינו לחפש אתכם כי יש לנו חדשות," אמרה סתנו והביטה במארק.
"מחפשים אחריך, רוכב," אאוריאלה אמרה ונראתה מאושרת. "רוצים להרוג אותך! הרבה הרבה מפלצות מרושעות. לבוס שלהם כבר לא אכפת אם תהיה בחיים או לא, הוא רוצה אותך- חי או מת,"
היא המשיכה לחייך כאילו בישרה לו שזכה בפרס ולא כאילו אמרה לו שהוא בסכנה.
מארק בלע במאמץ.
"תודה על המידע," הוא אמר.
"אנחנו חייבים להמשיך לסן פרנסיסקו," אמרתי.
"מארק, בוא נחזור למכונית," אריק ביקש. "אני לא יכול להחזיק את הדבר הזה יותר,"
עיוותי את פניי בגועל.
"להתראות, רוכב," סתנו אמרה ואאוריאלה נופפה למארק לשלום כשהן נעלמו דרך גן הפסלים.
אריק נרעד והרחיק את השקית ממנו.
"בואו כבר," הוא ביקש.
"אנחנו חייבים לקחת את הדבר הזה איתנו?" שאל מארק.
"טוב, כן, מי יודע איך הוא יביא תועלת?" השבתי.
"אני מקדימה!" אמרתי פתאום, לפני שיצא לאריק לחשוב על זה.
"אני נוהג," מארק אמר.
"אתם לא יכולים לצפות שאני אשב ליד הראש שלה כל הדרך!" אריק נשמע נגעל.
"תתמודד, אחי," מארק אמר.
"וואו, תודה," אריק אמר ביובש.
נכנסנו למכונית ומארק התניע את המכונית, תוך רגע כבר היינו בדרכים.
השעה הייתה כבר די מאוחרת, והשמש כבר נעלמה, במקומה, כוכבים התחילו להאיר את השמיים.
השענתי את הראש על החלון ועצמתי עיניים.
"מארק!" אריק צעק ואני פקחתי עיניים בהפתעה.
לצידי, מארק חצי נרדם על ההגה.
"מה? מה?" מארק מלמל והביט קדימה בכביש, אל המכונית שדהרה לעברינו.
"תסטה הצידה!" צעקתי.
מארק מיהר לסטות, כשצופר המכונית נשמע כאזעקה באוזניים שלי. אין לי מושג איך הצלחנו לזוז לפני שהיא נכנסה בנו.
"בואו נמצא מקום לישון," אריק אמר בפאניקה קלה.
"כן, בבקשה," אמרתי.
מארק הנהן נמרצות ואריק פתח את המפה שהייתה בתיק שלו.
"כל המקומות רחוקים מדי, אלו מרחקים של שעות,"
"אנחנו צריכים לנוח עכשיו," אמרתי.
"כן, אני לא רוצה להפוך לפיתה," מארק אמר.
"כנ"ל" אריק השיב ונשכב במושב האחורי.
"מה אתה עושה?" מארק שאל והביט בו דרך המראה.
"אני הולך לישון," הוא אמר.
"ככה?" שאלתי.
"חשבתי על זה, בואו נחנה איפשהו ונישן במכונית. כל אחד מאיתנו יוכל לשמור בתורו,"
הבטתי במארק.
"זה רעיון לא רע,"
"ככה לא נמות בדרך," הוא הסכים.
"בסדר, אז בואו נעצור בחניון הבאה שנראה,"
אחרי עשרים דקות של נסיעה, מצאנו חניון כזה, אבל אפילו לא שמתי לב איך קוראים לו, כי השינה התקרבה אליי במהירות.
"מארק, אתה יכול…?"
"לשמור ראשון?" מארק הנהן. "עליי,"
"תודה," מלמלתי, "אתה נהדר,"
קיוויתי שאריק ישן ולא שמע אותי, אבל לא ממש שמתי לב מה אני אומרת.
"לילי, בנוגע להיום…"
הצלחתי להעיף באריק מבט, הוא כבר ישן עמוק.
"כן?" החזרתי את מבטי אל מארק.
"זאת הייתה… כלומר… הפעם הראשונה שלך?"
אפילו באפילת הלילה הצלחתי להבחין באדמומיות שבפניו.
"כן," הודיתי. "ואתה?"
"גם," הוא אמר.
"אתה… כלומר… זה היה טוב, נכון?" שאלתי.
"כן, טוב. נהדר," מארק הנהן מיד.
"אבל זה לא זה," המשכתי.
"לא, לא זה לא," מארק הודה.
"לפחות… כלומר… ניסינו," מלמלתי.
השתררה שתיקה מביכה מאוד בין שנינו למשך כמה דקות.
תהיתי מה מארק חושב. האם הוא יודע שהוא יהיה שאלת ה-"מה אם" הכי גדולה שלי? כי אחרי הכל, יכולתי לנסות, יכולנו שנינו לנסות, ואולי היה מתפתח מזה משהו, מי יודע? אבל… כנראה שלא נדע.
"אני בטוח שיש שם מישהו בדיוק בשבילך, לילי," מארק מלמל.
"גם בשבילך," השבתי והשענתי את הראש על החלון.
"לילה טוב, לילי," הוא אמר.
"לילה טוב, מארק,"