לא כל הנוצץ זהב – פרק 107

הלכתי לעבר הדממה שנוצרה לאחר הפיצוץ בחנות.
כל מה שהסתחרר לי בראש היו המחשבות לגבי לילי. כלומר… אני אמור שלא לחבב אותה. יצאתי למסע כשאני בריב איתה, ופתאום נשיקה? ועוד כזאת?
הרגשתי רע עם עצמי על כך שנישקתי אותה, שבזבזתי את הנשיקה הראשונה שלי והכי גרוע: על כך שעשיתי את זה עם מוצצת התה. כלומר… הייתי בטוח שהיא ואריק יהיו ביחד. הם התאימו זה לזו, הם השלימו זה את זו. אני והיא היינו דומים מידי, וכנראה זה למה גם רבנו כל הזמן. שנינו היינו חמי מזג. זה למה אני ואריק הפכנו לחברים טובים כל כך: השלמנו זה את זה. ככה גם לילי. כאילו שאני והיא שתי חתיכות פאזל דומות זו לזו ואריק הוא מה שישלים את שנינו.
דבר אחד היה ברור לי: לילי הפכה באופן רשמי ל"מה היה אם".
מה היה אם אני והיא היינו מחליטים שאנחנו כן מאוהבים? וכן זוג?
מה היה קורה לנו? לאריק? לאוט?
ניסיתי לשכנע את עצמי שאולי עדיף שזה לא קרה, אבל כל הזמן התרוצצו לי בראש תרחישים.
"נו בוא כבר, מארק," אמר לי אריק.
"כן, בטח," אמרתי.
רצנו אחרי הנערים שרדפו אחרי לילי.
אריק ואני שלפנו בתיאום את החרבות שלנו מתוך הנדן תוך כדי ריצה, ממש כמו בסרטי פעולה שוברי קופות של הוליווד.
"מארק!" לילי צרחה.
"קדימה," אמרתי לאריק, שהיה נראה מבולבל מזה שלילי צעקה מארק, ממש כאילו היא התבלבלה בין הבחור שכל הזמן עיצבן אותה לבין הבחור טוב הלב שהיה תמיד נחמד אליה.
"עזבו אותה," אמרתי בטון תקיף.
שלושתם הסתובבו אלי בתיאום.
אחד מהם, ככל הנראה המנהיג, שגם היה נראה כמו בן של אתנה חייך אלי חיוך רחב, שהיה נעים בערך כמו של דיימון.
"והנה הרוכב בכבודו ובעצמו," הוא אמר.
"עזבו אותה," אמרתי שוב.
"אני לא חושב," הוא אמר. "אתה מבין, המטרה שלנו היא לעצור אתכם."
"שאני באמת אשאל מי שוטף לכם את המוח לצאת כנגד האלים?" שאלתי.
"למה לכם בכלל לשרת אותם?" הוא שאל. "להיות כלי משחק בידיהם?"
"ולכן אתם רוצים להיות ההיפסטרים המושלמים ולקפוץ על הגל כשיש מנהיג גדול יותר בסביבה שמנסה ליצור מהפכה. במובן מסוים, גם אתם כלי משחק," אמרתי.
זה לא מצא חן בעיניו של בלונדי.
"אנחנו לפחות יודעים שהמטרה שלנו הגיונית, ולא סתם לעזור לרפא מחלה של אל סנילי ששלט יותר מידי שנים," הוא אמר.
"אתם יודעים או שאתם מנסים להצדיק את העובדה שאתם יודעים שאתם טועים ועם זאת ממשיכים לעמוד מאחורי הטעות שלכם כי האגו שלכם גדול כל כך?" שאלתי בהקנטה.
הוא כיוון את החרב שלו אלי והתכוון לתקוף, אבל אני הדפתי אותו בתנועה זריזה.
"אתה עברת לאלימות כי הפסדת בוויכוח מילולי," אמרתי. "אם אתה באמת בן של אתנה, זאת תבוסה די רצינית עבורך."
הוא האדים מרוב כעס, וזה גרם לי לחייך חיוך מרוצה.
אתם מבינים, היה לי כישרון מיוחד: לעצבן. ידעתי בדיוק מה להגיד כדי לעצבן את מי שמולי, וניחשתי שמה שיחרפן בני אתנה בצורה הגדולה ביותר הוא סטירה לאגו שלהם.
"אני לא הפסדתי," הוא ניסה לתרץ. "אני רק רוצה להעביר את שלב ההתגרות הזה."
"לא, אתה לא," אמרתי. "אתה מנסה לתת תירוץ הגיוני למה שאתה עושה, אבל למעשה אתה כל כך עצבני שאתה רוצה פשוט להרוג אותי ודי, למרות שזה בניגוד להוראות שלך – להשאיר אותי בחיים."
בלונדי גלגל עיניים.
"אתה באמת קוץ באחוריים," הוא אמר.
"נכון, בלונדי," אמרתי. "ואני מקווה שלא תשכח את זה."
"אל תקרא לי בלונדי," הוא אמר.
"אבל אתה בלונדיני," אמרתי.
"אז מה?"
"מה אז מה? אתה יודע מה אומרים על בלונדיניים, נכון?" שאלתי.
הוא נאנח.
"כן, בלונדינים טיפשים," אמרתי.
הוא דחף אותי בתנועה מהירה לעבר קיר הלבנים והצמיד את החרב לצוואר שלי.
"אתה יודע כמה קשה זה לקבל הערכה לגבי השכל שלך כשאתה מתמודד כנגד הסטריאוטיפ האידיוטי הזה שצבע השיער מעיד על כמות האינטליגנציה שלי?" הוא שאל בקול תוקפני.
"נושא רגיש, הבנתי," מלמלתי. "ואם זה מעודד אותך, גם לי השיער תמיד היה נושא רגיש."
"על מה אתה מדבר?" הוא שאל.
"אתה יכול בבקשה להוריד את החרב מהצוואר שלי? אני לא רוצה שתפגע לי בעורק הראשי ואז אני אדמם למוות," אמרתי.
בראש שלי הרצתי את המהלכים קדימה.
שכנוע. זאת הייתה המומחיות שלי.
ידעתי שאם אני אפנה לרגש של בלונדי במקום להיגיון, הוא ייפתח בפני. ברגע שסיפרתי לו על כך שגם לי יש בעיה עם השיער שלי, ידעתי שהוא יסתקרן מתוך הטבעיות. הוא יסכים לעשות דברים שהוא לא היה עושה לולא הייתה לו תחושת אחווה. זה משהו שקשה להסביר קצת, אבל ידעתי שזה נכון. אני אפילו לא בטוח איך. זה היה בדם שלי.
הוא הוריד את החרב מהצוואר שלי, אך השאיר אותה בכוננות.
"תודה," אמרתי.
"נו," הוא אמר בתקיפות. "ספר כבר, רוכב."
"אתה יכול לקרוא לי מארק," ציינתי בפניו.
"נו!" הוא האיץ בי.
"הפס האפור בשיער שלי," אמרתי.
"זה לא סתם מרד נעורים מטופש?" הוא שאל.
"נולדתי ככה," אמרתי. "אות קלון."
"על מה?"
"אבא שלי טוען שאני רצחתי את אמא שלי. היא מתה בלידה שלי," אמרתי.
הוא בחן אותי בעיניים האפורות שלו, שעד לפני המשפט האחרון שלי היו מלאות בתוקפנות, אבל עכשיו התמלאו ברגש. הוא הבין מה זה לחיות ללא אמא.
"לא פגשתי את אמא שלי מעולם," אמרתי לו. "ואני מניח שגם אתה."
הוא לא ענה.
"אתה לפחות תוכל לפגוש אותה יום אחד," אמרתי.
"זה לא אותו הדבר," הוא סינן בכעס. "היא לא רוצה לפגוש אותי."
"אבל היא עדיין בחיים," אמרתי. "וככה גם לא תפגוש אותה."
"מה אכפת לי?"
"לך לאולימפוס ושכנע אותה להקשיב לך," אמרתי לו. "תטיח בה את כל העלבונות האפשריים, תאמר לה בדיוק מה שאתה חושב עליה, תגיד לה כמה שאתה כועס עליה. תצעק עליה. היא טועה, ואתה רוצה שהיא תדע כמה שהיא טועה."
"היא באמת טועה," אמר.
"ותחשוב שאם לך קשה להודות בטעות, לאלת החכמה על אחת כמה וכמה," אמרתי.
הוא סקר אותי בעיניים חכמות.
"אתה מדבר במילים יפות מאוד," הוא אמר. "רואים שיש לך כישרון דיבור."
"אולי," אמרתי.
"זה לא יגרום לי לשחרר אותך," הוא אמר.
"לא ציפיתי שזה יגרום," אמרתי לו.
"אני אלך לדבר איתה," הוא אמר. "הו, אני אצעק עליה."
הוא חייך לעצמו בסיפוק, כנראה מדמיין את המראה.
"אני בטוח," אמרתי לו.
"ואתה," הוא אמר. "אתה תהיה עד למהפכה בשלטון של האלים אחרי אלפי שנה של אכזבה. הכישרון שלך… אנחנו צריכים אותו בצד שלנו."
"זה לא יקרה, כל עוד אתם מאיימים על אוט," אמרתי.
"ובכן, מה אם…" הוא התחיל.
"מה אם מה?" שאלתי, מבין שתיכף אני אצטרך לבחור.
"מה אם אני אגיד לך שהסגן של הבוס הגדול מאוד מחבב אותך, ואולי, אולי, הוא יסכים שתעבור לצד שלנו, עם אוט, בלי שתפגעו וככה תקבלו גם אתה וגם אוט תפקיד בכיר מאוד בעולם החדש," הוא אמר.
"איזה תפקיד?" שאלתי בחשדנות.
העיניים שלו הבריקו.
"אתה תוכל לעזור לברוא מחדש את בעלי החיים ואת הסביבה והטבע," הוא אמר. "אתה תהיה המגן של בעלי החיים והנוקם של הטבע."
ממש כאילו הוא קרא לי את המחשבות. הרגיז אותי שהם יודעים שהחלום שלי הוא להפוך את כדור הארץ לירוק יותר, את הסביבה לבריאה יותר ולעצור את הכחדת בעלי החיים. עמדתי בפני פיתוי, וככל שהעמקתי מחשבה בכך… קלטתי שאם אני עובר לצד השני… אני לאו דווקא גם הצד הטועה…