לא כל הנוצץ זהב – פרק 106

הנשיקה הראשונה שלי.
ועם מארק. מבין כל האנשים בעולם.
כלומר… לא שלא חיבבתי את מארק, הוא דווקא היה בסדר. ממש התחלנו להסתדר וצחקנו אחד עם השני, שיגענו את אריק יחד, אפילו חיבבתי אותו. אבל… הוא מארק, יודעים? לא היו לי מחשבות כאלו עליו בעבר.
כשאני חושבת על זה עכשיו, אני לא מצליחה להיזכר מה היה הדחף שגרם לנו להתנשק, אני רק יודעת שזה קרה. ולמען האמת זה דווקא גם היה נחמד, אפילו… נעים כזה.
ושוב, יש פה את אותו "אבל" שהזכרתי.
יוותר מזה, אני לא יודעת מי מאיתנו נראה יותר המום. מארק בהה בי בהתחלה כמו אידיוט מושלם, מצד שני, אני לא חושבת שהתנהגתי יותר טוב בזמנו.
יצאנו מהחנות בלי לומר עוד מילה אחד לשנייה ונעצרנו בפתח החנות, שוקעים במחשבות.
"לילי?" מארק שאל כשנשענו שנינו על קיר החנות.
הבטתי בו וחיכיתי.
"זה לא שאנחנו… כלומר…" בפעם הראשונה מאז שפגשתי אותו, מארק לא היה מוכן. הוא ממש נראה נבוך.
"אנחנו לא מאוהבים או משהו. לזה אתה מתכוון?" ניסיתי לשמור על טון קליל למרות המבוכה שהרגשתי.
"אה.. כן, טוב, אפשר להגדיר את זה ככה," הוא אמר והביט קדימה במקום בי.
"אין בינינו כלום," הוספתי.
"לא,"
"שום דבר,"
"אנחנו אפילו לא מחבבים אחד את השני,"
"לגמרי,"
העפנו מבטים אחד בשנייה ותהיתי איך לעזאזל נשמור את זה בסוד מאריק. המחשבה שהוא עלול לגלות על הנשיקה הזאת גרמה לבטן שלי להתכווץ.
"אז אנחנו לא זוג," מארק סיכם.
"וגם לא נהיה," הוספתי.
"זאת הייתה סתם… נשיקה,"
"סתם נשיקה בין ידידים,"
"כן,"
"כן."
בהינו בשתיקה קדימה לכמה רגעים מביכים לפני שפניתי אל מארק.
"מארק?"
"כן?"
"אני יכולה לספר לך משהו?"
אם כבר אז כבר…
"זה בקשר לחלום שהיה לי," המשכתי.
מארק רק הביט בי.
ואז התחלתי לספר לו על החלום שלי. החלום שחלמתי שנייה לפני שיצאנו ממחנה החצויים. כשחלמתי שאני ומארק רוכבים על אוט ומארק מניח לי ליפול. אבל לא אמרתי לו שהוא נתן לי ליפול, אמרתי שהחלקתי.
"אז בגלל זה היית כל-כך חיוורת באותו יום," הוא מלמל אחרי שגמרתי לספר על החלום שלי. "בגלל זה גם היית לחוצה כל כך כששאלת למה אנחנו לא עפים על אוט,"
הנהנתי.
"את יודעת שלא הייתי…" האם דמיינתי או שמארק ממש הסמיק לחלקיק שנייה?
"כלומר… לא הייתי נותן לך להחליק. הייתי עוזר לך," הוא השלים את המשפט וניסה לשמור על פני פוקר, אבל אני הבחנתי בהבעה שלו מתחת לחזות הזאת: מארק היה באמת בן אדם טוב.
הבטתי בו ושתקתי.
"באמת," הוא הוסיף כשלא אמרתי כלום.
"אני מאמינה לך," השבתי. ובאמת האמנתי. אחרי כל מה שעברתי עם מארק ידעתי שהוא קרצייה וקוץ בתחת אבל הוא גם היה מצחיק, ציני להפליא ונחמד לפרקים. וידעתי שהוא לא היה נותן לי ליפול. בדיוק כמו שאריק לא היה נותן לי ליפול.
המחשבה על אריק גרמה לי מבוכה ורק הזכירה לי שאנחנו צריכים ללכת ולהיפגש איתו לפני שנסתבך.
"כדאי שנחזור," מארק מלמל, כאילו קרא את מחשבותיי.
"כן… החנות הייתה מגניבה," השבתי.
מארק רק נעץ בי מבט רב משמעות.
"בואי נשמור את מה שהיה בחנות לעצמנו, בסדר?"
"בסדר,"
התכוונו לחזור אל אריק כשהאדמה רעדה וקול פיצוץ רם נשמע.
"הו, נהדר," רטנתי.
ומיהרנו לרוץ לעבר מקור הפיצוץ.
באופן מפתיע, לא ראינו מפלצות, זה היה שוד.
של… חנות ממתקים?
בהיתי בשלושת הנערים שעטו על גופם בגדים שחורים וכובעי גרב. לאחד מהם היה שקית די גדולה ואטומה, הנחתי שבה הם דחפו את הממתקים.
ועוד לפני שהספקתי לעצור את עצמי, כבר רצתי בעקבותיהם.
"לילי!" מארק צעק איפשהו מאחורי, אבל אני כבר הייתי בשוונג. הכרתי את דרך הפעולה של גנבים, הייתי עושה דברים כאלו בעצמי.
לרוב, תמיד יהיו מקומות מסתור לא רחוק מזירת הפשע, מקום שאפשר להתחבא בו עד שהרעש שוכח. לרוב זה גם מקום תת קרקעי.
מיהרתי אחרי הנערים ובדרך עקפתי ודחפתי כמה אנשים שלא נראו מאושרים. מאחור עדיין שמעתי את מארק צועק, אבל אני המשכתי ולא עצרתי לרגע.
הם היו מהירים, כן, אבל אי ידעתי בדיוק לאן הם הולכים לפנות ברגע שראיתי את זה. בן אדם אחר היה מסתכל וחושב שהפתח הצר בין הבתים לא מספיק למעבר אדם. וזה נכון, הוא לא מספיק למעבר אדם מבוגר, אבל בני נוער…
הם הסתננו דרך הפתח ואני מיהרתי בעקבותיהם. ומצאתי את עצמי נתפסת ונכבלת בידי אחד מהנערים.
"אל תזוזי," המבטא שלו היה משונה.
כן טוב, אני בעלת בעיות קשב וריכוז וההיפראקטיביות שלי עולה למאה וחמש עשרה אחוז כשאומרים לי לא לזוז או משהו בסגנון. אתם יכולים להבין לבד כעוד רגע הייתי מתחרפנת.
"עזוב אותי," אמרתי וניסיתי להשתחרר אבל האחיזה של הילד הייתה חזקה מדי.
"זאת היא?" שאל הילד עם השק ופנה להביט בי.
היו לו עיניים חומות-זהובות ושיער חום ומקורזל, ופתאום הבחנתי בעובדה ששלושתם הורידו את כיסויי הפנים שלהם ויכולתי לבחון אותם.
"כן. זאת היא," הנער החזיק בי נשמע מרוצה. הנער השלישי נראה מהורהר, היו לו עיניים אפורות וקטלניות ושיער בלונדיני בהיר.
ואז קלטתי: הוא נראה כמו בן אתנה ממוצע. והנער לידו שהחזיק בשק נראה כמו בן אפולו.
"אתם חצויים," אמרתי בהשתאות.
"והאסימון ירד," זה שנראה כמו בן אתנה חייך. "יחסית מהר לבת הרמס,"
"אני לא מכירה אתכם," אמרתי. "אתם לא מהמחנה,"
האחיזה של הנער מאחורי התהדקה עד כאב.
"לא. אנחנו לא מהמחנה," הוא אמר בסמוך לאוזן שלי.
"ההורים הדפוקים שלנו לא שווים את זה," אמר האחד שנראה כמו בן אפולו. "הם חושבים שהם טובים, האלים, אבל הם לא קולטים. בקרוב הם יפלו, כולם יפלו."
"ואתם תבנו עולם חדש?" שאלתי בהרמת גבה מזלזלת. "ניסו את זה לפניכם, אתם יודעים, זה לא הצליח. למה אתה חושב שהפעם זה יעבוד?"
"זה יצליח," הוא אמר בביטחון. "את תראי. כולם יראו,"
"לילי!" שמעתי את הצעקות של אריק במרחק מה.
התכוונתי לצרוח כשהיד של הנער בן האתנה סתמה את פי.
"אף לא ציוץ, מותק," הוא אמר ושלף מהחגורה שלו סכין קטנה וכיווץ אותה לכיוון הגרון שלי. "אני לא רוצה לפגוע בך סתם,"
הרגשתי את הקור של קצה חוד הסכין על גרוני ובלעתי את הרוק שנתקע בגרוני. שתקתי.
"הייתי בטוח שהיא הלכה מפה," מארק נשמע מוטרד.
עמדנו ארבעתנו וחיכינו לראות מה יקרה. קיוויתי שמארק ואריק ימצאו את הפתח הצר בין הבניינים, אם הם רק –
"היא כנראה חזרה," אריק מלמל.
"אבל –"
"בוא, מארק, נחפש אותה בכיכר,"
"אבל… הייתי בטוח…"
לפני שהנערים היו מוכנים דחפתי את המרפק בצלעות הנער שהחזיק בי והתכופפתי כדי לחמוק מהסכין של הנער הנוסף.
רצתי לעבר הסמטה ומעדתי כאשר אחד מהם תפס אותי בזרוע.
אז צרחתי.