לא כל הנוצץ זהב – פרק 105 – לא תאמינו מה קרה!

אני לא ממש זוכר מה בדיוק, אני רק זוכר שבסופו של דבר הגענו לרוזוול. ניו מקסיקו.
אותו המקום שבשנת 1947 נטען שהתרסק עב"ם, נאמר שנחתה שם מעבורת חלל, אבל אז השתנה הדבר לבלון מטאורולוגי.
אני באופן אישי התלהבתי מהעובדה שאולי הייתה שם התרסקות חייזרים, וככל הנראה הייתה, כי כל העיר הייתה חייזר אחד גדול:
בכל מקום היו חנויות מלאות תחפושות של חייזרים, מכל מקום הביט הפרצוף האפור הריק מהבעה, גם במסעדות.
ראיתי זוג ילדים קטנים מחליפים ביניהם קלפים עם ציורים של חייזרים.
עיר משונה, כזאת. בדיוק מהסוג שאני אוהב.
"אז… מה דעתכם על עצירה קצרה כאן?" שאלתי.
"מארק, אני יודע טוב מאוד מה אתה מתכנן," אמר לי אריק.
"ומה רע בזה שאני רוצה לראות קצת חייזרים?"
"שאין לנו זמן. תחשוב על אוט," אמר אריק.
"אבל…"
"בלי אבל!"
"אבל…"
"אמרתי בלי!"
"אתה רוצח לי את ההנאה."
"לא אני לא!"
"רוצח!"
"אני בעד להסתובב," אמרה לילי.
"סליחה?" הסתובבתי, מופתע אליה.
"להסתובב זה מגניב, בטח שעם חייזרים," אמרה לילי.
אריק נאנח בתסכול.
"ממתי אתם משתפים פעולה?"
"מהרגע שהחלטנו לעצבן לך את השכל," אמרנו שנינו ביחד. טוב, לא אמרנו ממש אותו הדבר, אבל זה היה די דומה, אז אני ולילי החלפנו כיף בינינו.
"אתם הזויים," מלמל אריק.
"אז סיכמנו? אנחנו מסתובבים קצת?" שאלתי.
"בסדר," אמר אריק. "לילי ומארק, תלכו לאן שאתם רוצים. אני אלך לחנות המכולת הזאת שכאן בשביל לקנות לנו קצת אוכל. נתראה כאן בעוד שעה."
"יופי," אמרה לילי. "יאללה, מארק, בוא איתי."
"אני בא," אמרתי.
שנינו הלכנו יחד לעבר חנות שנראתה כמו חנות צעצועים גדולה.
אתם מבינים, בגלל שהפרעות קשב זה השם השני שלי, אני חולה על חנויות צעצועים: הכל צבעוני כל כך, מלא כל כך, יש כל כך הרבה מבחר. אני משתגע שם מרוב גירויים וזה כייף. בעיקר אם יש לי מספיק זמן להסתכל על הכל.
"היי, מארק, תראה את זה!" קראה לילי והצביעה לעבר שעון קיר שהיה עליו ציור של חייזר ולידו הייתה בועת דיבור שבה היה כתוב:" אתם מודדים זמן, אנחנו נוסעים בו".
"הו, לילי, תראי את זה!" קראתי והצבעתי לה קובייה הונגרית עצומה עם שמונה חתיכות בכל שורה במקום שלוש.
מסתבר שלשנינו הייתה הפרעת קשב, מה שגרם לשנינו להתחרפן לחלוטין בתוך חנות הצעצועים הזאת.
המשכנו הלאה בחנות.
"וואו! זה ממש יפה!" קראה לילי, ולקחה אודם בצבע אדמדם מהמדף.
"מה זה אמור להיות?"
"מורחים את זה על השפתיים…" אמרה לילי כאילו שאני מוגבל.
"לא, לא, למה את לוקחת את המוצר הזה? החברה הזאת מנסה את המוצרים שלה על בעלי חיים."
"היא מה?"
"אין עליה את הסימן של הארנב הזה," הסברתי. "הם מנסים את זה על בעלי חיים וזה מגעיל."
"אבל…"
"אל תיקחי את זה לילי, יש לך נשמה," אמרתי לה.
"תודה," היא אמרה והביטה בי.
"על מה?"
"אתה סופסוף מודה שיש לי נשמה."
"ברור שיש לך נשמה."
"טוב, זה לא מה שאתה אמרת."
"תראי… הייתה לך נשמה, פשוט דאגת להסתיר אותה מאוד טוב," אמרתי לה עם חיוך מתגרה.
"הא, כן, זנדק?" היא שאלה.
"בטח, ג'ונסון," אמרתי לה.
ואז לרגע שררה דממה, ואז היה לי מעין דחף משונה. עד עכשיו לא הבנתי למה, אבל רכנתי לעבר לילי, והיא רכנה לעברי והתנשקנו.
פשוט התנשקנו.
הנשיקה הראשונה שלי.
וברגע שהתנתקנו, העיניים שלה התמלאו אימה, ואני מניח שגם שלי.
"שום מילה לאריק," אמרנו זה לזה בתיאום.