לא כל הנוצץ זהב – פרק 102

השארנו את הפלאפון שמארק ואריק השתמשו בו שאיזה מקום והלכו לעבר חנות שמכרו בה גלידה. בזמן שמארק הלך לקנות את הגלידה שלו, אני ואריק החלטנו לנסות לחסוך בטלפונים.
בכלל, העובדה שאריק ומארק השתמשו בפלאפון לא מצאה חן בעיניי, במחנה לימדו אותנו שפלאפון שווה לזיקוק איתות למפלצות, כאילו אנחנו אומרים "היי מפלצות, משעמם לנו כי לא תוקפים אותנו, אז הנה אנחנו, בואו לתפוס אותנו!"
אז מארק הלך לקנות גלידה בזמן שאני ואריק חשבנו איך ליצור רסס של מים וקשת כדי להשתמש באיריס-נט כמו שעשה כירון כשהתקשר אל מארק ברכבת.
לבסוף מצאנו לא רחוק מחנות הגלידה מזרקה, בעזרת החרב של אריק קרן השמש נשברה לתוך רסס המים ויצרה קשת קטנה. אריק זרק דרכמה לתוך המים.
"איריס… אה… אני ממש אשמח אם תוכלי לקשר אותי עם אמא שלי…" אריק אמר לקונית. גם הוא כמוני לא ממש ידע מה לומר.
הקשת הבליחה ודמות הופיעה במרכז הרסס. מסביבה הייתה כמו תפאורה של מטבח, זו הייתה אישה בעלת שיער חום בהיר ואלגנטי שגלש על כתפיה עם עיניים בצבע דבש כמו של אריק, ראו את הדמיון בין שניהם.
"אמא!" אריק קרא בהפתעה, כאילו לא ממש ציפה שיצליח לתקשר עם אמא שלו דרך האיריס-נט.
"אריק?" האישה הפנתה אלינו מבט ועיניה הדבשיות התרחבו בהפתעה.
"הו, בן שלי!" היא ממש קרנה מאושר. "איפה אתה עכשיו? האם זה המחנה?"
"לא, אמא, אני-"
"מי זאת שם לידך? האם זו חברה שלך?"
אריק הסמיק מעט. "אמא, היא ידידה שלי, אבל-"
"אה, הבנתי. אז איך אתם מסתדרים?"
"אמא." הוא הדגיש את המילה ונראה נבוך.
"בסדר, בסדר," היא חייכה ואז הפנתה את המבט שלה אליי.
"שלום, גברת ווארגו," אמרתי בנימוס והבטתי בה.
"שלום. אני מצטערת שאיני מכירה אותך, יקירתי," היא חייכה. היא נראתה כמו האמא המושלמת, נחמדה, חמה, אכפתית… כל כך שונה מאמא שלי…
"אני לילי," אמרתי באיחור קל.
היא חייכה עוד חיוך מקסים ואז פנתה אל הבן שלה.
"אז איפה אתם, אריק?" היא שאלה. "אמרת שאתה לא במחנה,"
"יצאנו למסע חיפושים," הוא אמר, קולו נשמע אגבי למדי.
"מסע חיפושים?" היא נראתה טרודה. "אבל אתה לא מיומן מספיק בשביל מסע חיפושים,"
"אמא, אני מספיק מיומן, התאמנתי במחנה," אריק רטן.
"בסדר, הבנתי. אז למה התקשרת אליי, חמוד?" היא שאלה, עיניה החמות והחכמות הביטו באריק.
אריק התחיל לשטח בפניה את הסיפור של מארק, ככל שדיבר יותר עיניה קדרו, מבטה האפיל והיא ממש לא נראתה מאושרת כפי שנראתה לפני רגע.
"אני לא מאמינה! החוצפן," היא אמרה בכעס כשאריק גמר לספר לה על המתיחה שלהם על אבא של מארק, כדי להוציא ממנו מידע שישמש אותם לזמן אחר.
"הוא יוכל לעבור לגור איתנו, נכון?" אריק שאל. "את לא תיתני לו להישאר עם אבא שלו, נכון?"
"כמובן שלא!" היא ממש נשמעה מזועזעת. כמה נחמד זה כשיש מישהו שדואג לך… "אני אדאג שיצא מחזקת אביו. טוב שסיפרתי לי על זה, אריק. כשתחזרו בסוף הקיץ, אני אדאג לטפל במנוול."
"אה, ואמא?" אריק הפך זהיר.
"כן, חמוד?"
"למה לא סיפרת לי שאפולו הוא אבא שלי?" הוא שאל, קולו הפך שקט כשהביט בעיניה של אימו.
היא הביטה בו במבט מוטרד מעט, ועצוב.
"אתה כל כך דומה לו," היא אמרה. "ידעתי שהוא יכיר בך מהר. אתה מצוין כמוהו,"
"אם אני כמוהו למה הוא לא מדבר איתי?" הוא שאל, קולו נמלא רגש.
ידי החליקה אל ידו בלי שהייתי מודעת לזה. רציתי לנחם אותו ולומר לו שזה בסדר, כי עברתי את זה ממש כמוהו. מצד שני, אבא שלי לפחות נזכר לדבר איתי בשלב כלשהו.
אריק אפילו לא שם לב לידי המחזיקה בידו, אבל אמא שלו בהחלט שמה לב, מבטה הושפל לרגע ואז חזר אל אריק.
"הוא עוד ידבר איתך, אריק," היא אמרה. "אני בטוחה בכך. זה פשוט עלול לקחת מעט זמן,"
החלטתי לתת לאריק עוד רגע עם אמא שלו לבד ואני פסעתי חזרה אל מארק, שישב על המדרכה וליקק גלידה.
"איזה טעם זה?" שאלתי כשהתיישבתי לידו.
"מה זה משנה? את לא מקבלת," הוא אמר.
"תראה, אנחנו חייבים לפתור את הבעיות שלנו," אמרתי. "נכון, גם אני לא מתה עליך, אבל אנחנו חייבים להסתדר. לפחות קצת. אם לא בשבילנו אז בשביל ההצלחה של מסע החיפושים הזה,"
"את צודקת," הוא מלמל.
"אז ננסה להקניט זה את זה פחות?" שאלתי.
"בסדר. אבל זה בתנאי שתפסיקי להגיד דברים לא יפים על אוט," הוא אמר.
כשחשבתי על מה שאמרתי קודם, די התביישתי בזה.
"לא באמת התכוונתי, אתה יודע," הכרחתי את עצמי לומר את האמת. "אוט דווקא נראה… חברותי, ונחמד,"
"כן, הוא הרבה דברים שאני לא," מארק מלמל.
"אתה כן נחמד, בימים טובים," חייכתי אליו חיוך מהוסס.
הוא החזיר לי חיוך מהוסס משלו.
"אולי את צודקת, ג'ונסון," הוא אמר.
"בבקשה אל תקרא לי ככה," ביקשתי.
"אז איך לקרוא לך? מוצצת תה?"
"לא."
"בן בתחפושת?"
"לא אמרנו משהו על הקנטות?"
"סליחה, אני רגיל להקניט את מי שמעצבן אותי,"
"איך עצבנתי אותך?"
"לא יודע, יש בך משהו מעצבן,"
"כנראה שירשתי את זה מאבא שלי," אמרתי. "אולי בנוסף לכל התפקידים שלו הוא גם אל המעצבנים,"
מארק גיחך.
"את לא כזאת נוראה, לילי,"
"וואו, קראת לי בשמי," חייכתי. "האם זאת התחלה של דף חדש?"
מארק הביט לעבר אריק המתקרב אלינו.
"אני מקווה שכן, לילי," הוא אמר. "אני באמת מקווה שכן,"