לא כל הנוצץ זהב – פרק 101

"אתה באמת חייב להתנהג ללילי יפה יותר…" מלמל אריק.
שלחתי אליו את אחד מהמבטים האדומים שלי שהבהיר היטב את העמדה שלי: קפוץ מצוק.
"לא, אני לא אוותר לך על זה הפעם," התעקש אריק.
"שנינו יודעים מי ינצח בוויכוח בינינו," אמרתי לו. "עכשיו שתוק, הגיע הזמן שתתקשר לאבא שלי."
"ותזכיר לי שוב מה להגיד לו?"
תמצתי בפניו את מה שהוא צריך להגיד.
"אל תשכח," אמרתי לו. "שים אותו על רמקול כדי שגם אני אשמע, אני אלחש לך לאוזן מה להגיד במקרה והוא עונה תשובה שלא צפיתי שהוא יענה."
"איך בדיוק הוא לא ישים לב?"
"לא יודע, זה אבא שלי," אמרתי. "הוא לא שם לב לפרטים הקטנים חד קרן וורוד עם חצאית ונצנצים יוכל לרקוד לו מול הטלוויזיה והוא עדיין ימשיך לבהות בה בלי לקלוט שיש לו הזדמנות חד פעמית לראות חד קרן."
"מעניין איך נראה חד קרן…" תהה אריק.
"כמו סוס עם כובע מסיבות, עכשיו קדימה, תתקשר!"
"מה המספר שלו?"
"אחי… אנחנו החברים הכי טובים או לא? אתה לא זוכר את הטלפון שלו בעל פה?"
"למה, אתה זוכר את של אמא שלי?"
"כן."
זה השתיק את אריק.
נאנחתי ואז אמרתי :"תן לי."
תפסתי את הטלפון וחייגתי את המספר.
"קח," אמרתי. "ואל תשכח מה לומר לו."
"כן, כן, מה שתגיד," הוא אמר ולחץ על הכפתור שהשמיע את צליל החיוג לסביבה הקרובה, ואז אל הכפתור "הקלט שיחה".
זמזמתי קצת עד שאבא שלי ענה.
"כן?" הוא שאל.
זה תמיד הרגיז אותי. לא יודע למה, אבל זה מעצבן אותי כשאנשים עונים ב"כן" לטלפון, כלומר, מה כל כך קשה בלהיות מנומסים?
"שלום," אמר אריק בקול עמוק שנשמע בוגר.
סימנתי לו עם האצבע שלי שזה מושלם.
"מי זה?" שאל אבא שלי בגסות רוח.
"אני… קארל מרקס," אמר אריק.
"ומי אתה אמור להיות?"
"אני שוטר בכיר במשטרת ארצות הברית, ואני מצאתי כאן את הבן שלך, מארק כריסטיאן."
"תחזיר אותו מיד הביתה, ורצוי שבדרך תיתן לו כמה סטירות." ענה אבא שלי.
"סליחה?" שאל אריק.
"מגיע לו," סיכם אבא שלי בכמה מילים.
הזעפתי פנים ומלמלתי לאריק בלי קול:"אמרתי לך."
"אנחנו לא מאמינם בהכאת ילדים," אמר אריק באותו הקול.
"אז תביאו אותו אלי, אני אכה אותו בשבילכם," אמר.
"אנחנו לא מאמינים במדיניות הזו."
"זה הבן שלי, אני אחנך אותו כפי שאני מאמין שצריך לחנך אותו," הוא אמר בקול תקיף. "למה מי אתה שתגיד לי משהו אחר?"
"אני מצטער, אדוני," אמר אריק. "אני אכה אותו בכוח ואחזיר אותו אליכם."
"נפלא," אמר אבא שלי. "אני רוצה שהוא יחזור הביתה עם סימנים כחולים."
"תסכים," לחשתי לאריק.
"וכך יבוצע," אמר אריק. "היה נטול דאגות."
"נפלא," אמר אבא שלי וניתק.
אריק סגר את הטלפון ובהה בי.
"ברצינות? קארל מרקס?"
"אבא שלך איום ונורא."
"לא, אבל, קארל מרקס? זה שכתב את המניפסט הקומוניסטי?"
ואז אריק חיבק אותי.
"לא, אני לא רוצה חיבוק!" קראתי.
"לא אכפת לי," הוא אמר. "אתה צריך את זה."
"עזוב אותי," אמרתי ודחפתי אותו ממני.
"מארק, אתה יודע שאתה לא תחזור אליו, נכון?"
"אני חייב, לא? הוא אבא שלי."
"אתה עובר לגור איתי ועם אמא שלי."
"אני לא יכול."
"אני עכשיו מתקשר לאמא ואומר לה."
"אתה לא!" אמרתי וניסיתי לחטוף את הטלפון ממנו.
"בעיה שלך," הוא אמר, והתחיל לחייג את המספר.
"היי, מארק, רוצה עוד גלידה?" שאל אריק.
"כן!" קראתי. "אבל אני עדיין לא מסכים לך לטלפן."
"לילי, הכסף אצלך?"
"לא, אני לא אקח עוד גלידה, אני אצא שמן," אמרתי.
"וואו, זאת מחשבה של בחורה," אמר אריק.
"שיהיה," אמרתי. "לילי, אפשר את הכסף שנתנו לך? אני צריך גלידה."
"אם זה מה שישתיק אותך," מלמלה לילי ומסרה לי כמה דולרים.
"נפלא," אמרתי בחיוך.