לא כל הנוצץ זהב – פרק 10

"למה הכוונה 'שומר שלי?'." שאלתי והבטתי באנדרו שנראה לחוץ. הוא הביט סביבו כל הזמן.
"לא פה, לילי." הוא אמר. "אנחנו חייבים לזוז."
"לזוז לאן?" שאלתי והבטתי בו.
למרבה ההפתעה, אנדרו שמט את הקביים שלו ומול העיניים שלי קיפל אותם לשניים, ואז הבחנתי בתיק כתום שהוא דחף אל תוכו את הקביים במקופלות.
"אנדרו, אתה לא צריך את הקביים כדי – ?"
הוא הניד בראשו. "סיפור כיסוי."
"הא?" שאלתי והרמתי גבה. היו מעט מאוד פעמים שהצליחו להפתיע אותי ברצינות, ועוד אנדרו! הוא בקושי התבדח. הוא היה שתקן מטבעו.
"אני אסביר, אני מבטיח." הוא תלה את התיק על כתפו. "אבל בואי נתרחק מהפנימייה."
"אתה רוצה לברוח מכאן?" שאלתי והבטתי בו. אנדרו הצליח להדהים אותי משנייה לשנייה.
"תראי, לילי, זה לא בדיוק לברוח מכאן – "
"אתה מציע לי לחמוק מהפנימייה, באמצע הלילה." אמרתי. "לא שלא תכננתי לעשות את זה. אבל שמע, אנדרו, זה יהיה חייב לחכות, איזה הסבר שזה לא יהיה."
"לילי, את חייבת להקשיב לי." הוא אמר. נימת קולו הייתה דחופה.
אבל לי כבר לא היה אכפת. הבטתי בו ושילבתי ידיים.
"או שתסביר לי עכשיו למה הכוונה שלך כשאמרת שאתה צריך לשמור עליי, או שאני הולכת. יש לי תוכניות."
"מה, להתנקם באנג'לינה?" הוא שאל. "שכחי מזה, לילי. החיים שלך בסיכון."
"ה.. החיים שלי?" מלמלתי.
"לילי – "
"הא, הבנתי." פרצתי בצחוק. "אתה עובד עליי, הא אנדרו? החלטת, אחרי כל הפעמים שמתחתי אותך, לקום ולהחזיר לי?"
"לא, לילי זה רציני – "
"כן, ברור שזה רציני!" המשכתי לצחוק. "אתה הרי אף פעם לא מתבדח, וסוף כל סוף ההומור שלך קם לתחיה!"
נראה שהוא נעלב קצת אבל הוא אמר: "לילי, את חייבת להיות רצינית ולהקשיב לי."
"כן. ברור." הנהנתי בארשת רצינות מזויפת. "אבל לא הפעם, בסדר?"
"לא, לילי – " הוא נאנח כשחייכתי אליו ואז פסעתי לעבר השער. הוא התחיל לרדוף אחריי.
"נוכל לדבר על זה בבוקר." אמרתי. "או אחרי הלימודים."
"לא, לילי, אין לנו הרבה זמן לפני שהם יעלו עלייך."
"הם?" שאלתי והסתובבתי אליו. כבר הייתי החצי הדרך אל החוץ. אבל קולו של אנדרו עצר בעדי.
"רק.. רק תקשיבי לי.." הוא מלמל ושוב שיחק בכובעו, הוא עשה את זה הרבה לאחרונה.
"נו…" התלוננתי. "בפעם אחרת אנדרו, בסדר? מחר על הבוקר, מבטיחה."
קפצתי ועברתי את השער, אנדרו הביט בי מעבר לסורגים.
"תיזהרי." הוא ביקש.
"ברור." חייכתי. "מה כבר יכול לקרות?"
שוד עבר חלק, גנבתי את השרשרת הנכונה ואז מיהרתי אל הפנימייה בחסות הלילה.
אנדרו לא חיכה לי כשחזרתי. לא האשמתי אותו, השעה הייתה מאוחרת, כמעט אחת בלילה, לקח לי קצת זמן לנטרל את האזעקה בחנות.
הנחתי את התכשיט היקר, העשוי יהלומים, בתיק שאנג'לינה נשאה איתה היום בצהריים כשיצאו לסיור ומיהרתי למיטה שלי.
אנג'לינה ישנה כמו איזו פרה. היא לא ממש שמה לב שכרגע הפכתי אותה לגנבת.
עצמתי את העיניים וחייכתי חיוך מרושע. אף אחד לא יוצא בשלום אחרי שפגע בי.
…..
"אני מבטיחה שלא!" שמעתי את זעקתה של אנג'לינה המופתעת.
מיס הופקין, אנג'לינה, ובעל חנות התכשיטים היו בחדר שלנו, אני עמדתי מאחורי הדלת הסגורה והקשבתי.
"..גניבה רצינית, גברת." מלמל בעל החנות.
"אני לא רואה שום דבר אחר לעשות מלבד לסלק אותך, אנג'לינה." אמרה מיס הופקין. "… עבירה חמורה."
"אבל מיס.. מיס הופקין.." קולה של אנג'לינה היה חרישי ושבור. "לא עשיתי את זה! זאת.. זאת לילי. לילי תמיד גונבת.."
"זאת האשמה חמורה מאוד, אנג'לינה. והכל כדי להציל את עורך?" מיס הופקין נשמעה קשוחה וקרה. "ליליאנה נמצאה ישנה במיטתה. מי שראה אותך עם התכשיט לא היה אחר מאשר אנדרו."
התרחקתי מהדלת בהפתעה.
נכון, לא הייתי זו שסיפרה למיס הופקין על השרשרת, אבל שאנדרו ישתף פעולה בדבר כזה? הוא לעולם לא היה עושה את זה, הוא נחמד מדי בשביל זה.
עליתי לקומת המגורים של הבנים, ניתקלתי בו בדרכי לשם.
"היי אנדרו, רציתי להודות לך על – "
"זה בסדר." הוא חייך. "היה כיף להעמיד אותה במקומה."
"אז…?" שאלתי.
"אז עכשיו אנחנו יכולים לדבר?" הוא שאל.
הנהנתי.
"כמה זמן שתרצה."