לא כל הנוצץ זהב – פרק 1

ההתרגשות של חופשת הקיץ הכתה בכולם. לא היה מי שלא נתפס אליה. גם אני התרגשתי.
שנאתי את הלימודים, וזה לא בגלל שלא ניסיתי, אלא בגלל שלא הצלחתי.
לא משנה כמה ניסיתי, כמה ישבתי מול הספרים, כמה שיננתי, וכמה למדתי למבחנים. תמיד נכשלתי בהם.
שיננתי כל פרט ופרט לקראת המבחן בהיסטוריה האחרון, וכשחברים בחנו אותי בעל פה – קיבלתי ציון מושלם, ועדיין, במבחן עצמו קיבלתי רק חמישים ושלוש.
הייתי מתוסכל מהלימודים, עד כדי כך ששנאתי אותם. לא הצלחתי בהם וזה היה משפיל כל פעם להסתיר מאחרים את הציונים הנמוכים שלי.
גם אֵריק, החבר הכי טוב שלי לא הסתדר יותר מידי טוב בלימודים.
לו הייתה דיסלקציה, ככה שהוא הצליח בערך כמוני בלימודים.
אנחנו חברי ילדות מאז שאני זוכר את עצמי.
אבא שלו נהרג בתאונת דרכים כשהוא היה עוד ברחם של אמא שלו, ואמא שלי נפטרה בלידה שלי.
שנינו לא הכרנו בכלל את ההורה השני שלנו.
הבית אצלנו היה מלא בתצלומים של אמא שלי. תצלומים ישנים.
היא הייתה אישה נאה, עם עיניים שקדיות בצבע חום – כמו שלי, ותווי פנים זוויתיים.
השיער שלה גלש לאורך הכתפיים באלגנטיות במעין סלסול קטן ונאה.
למרות שאת צבע השיער שלה ירשתי ממה, את סוג השיער ירשתי מאבא, מה שאמר שהשיער שלי היה מבולגן, לא נוח וסביר להניח שאם אני אקרב אליו מסרק – השיער שלי יתעורר לחיים ויהפוך את המסרק לערימת פלסטיק.
למרות הג'ונגל שגדל לי בראש, אהבתי את השיער שלי כפי שהיה. ארוך. לא הסכמתי לספר אותו שוב פעם, ואחרי שנה הוא הספיק לצמוח לא מעט.
אני הייתי יחסית נמוך ומכוער, ואני לא אומר את זה מתוך צניעות מזויפת או משהו. אני באמת מכוער. בת מהכיתה שלנו (מחוסרת טאקט, ובכל זאת) העיזה לומר לי שאני מזעזע.
זה לא כל כך פגע בי לאור העובדה שאני מודע לזה, אבל היה בזה מעין הוכחה לכך שהמראה החיצוני שלי פשוטו כמשמעו נורא.
אֵריק לעומת זאת היה חביב הבנות.
נתחיל מזה שהיה לו שיער חלק בצבע חום בהיר, עיניים בצבע דבש שנצצו לאור השמש, והוא היה גבוה וחסון.
היה ברור שאם הוא יתאמן אפילו קצת במכון הכושר – הוא גם ינפח לעצמו שרירים ויהיה חזק מאוד.
כל הבנות פשוט נמרחו עליו.
חלק מהן כבר הספיקו אפילו לנסות להציע לו לצאת לדייט, אבל הוא סירב לכולן.
אתם מבינים, אריק היה כזה שובר לבבות, שאפילו ילד בן מהכיתה שלנו ניסה להציע לו לצאת לדייט, והתוודה בפניו שהתאהב בו.
שנינו למדנו בבית הספר הציבורי כאן בניטרה שבסלובקיה.
"אז מה אתה מתכנן לעשות היום?" שאל אותי אֵריק, בשעה ששנינו צעדנו הביתה.
זה היה יום חמים למדיי של קיץ, ולמזלי היו בו תשע-עשרה מעלות בחוץ, ככה שלא קפאנו לחלוטין.
שנינו לבשנו בגדים קצרים, מה שהיה נפלא במידה שלא תאומן אחרי כל כך הרבה זמן שנאלצנו להסתובב עם בגדים ארוכים ולא נוחים.
"כלום." מלמלתי. "אולי שוב פעם אני אנסה ללכת לטייל בהר, אתה יודע, זה שאבא שלי לא מסכים לי ללכת אליו."
"למה אתה עושה את זה?" שאל אותי אֵריק, לא מסיר את מבטו מהדרך.
"מארק!" הוא קרא אחרי שלא עניתי לו.
"מה?" שאלתי מבולבל, קולט במבוכה ששוב פעם איבדתי את הריכוז שלי.
"שאלתי למה אתה עושה את זה." אמר אריק.
"עושה מה?" שאלתי, בוהה בו.
הוא הרים אלי מבט.
"אתה כל הזמן עושה דברים שאבא שלך לא מסכים עליהם. למה אתה מנסה לעצבן אותו בכוונה?" שאל אותי אריק.
"זאת הדרך היחידה שבה הוא שם לב אלי, ואני רוצה שהוא ישים לב אלי." אמרתי במרירות.
"הוא לא נותן לך מספיק תשומת לב? כלומר, אתה בן המשפחה היחיד שנשאר לו פה, ואתה בן יחיד שלו…" התחיל אריק. ידעתי כבר לאן זה מוביל, ולא הייתי להוט לשמוע את ההרצאה של אריק, אז קטעתי אותו ואמרתי :"לא, לא, לא אכפת לו ממני. אני יכול להעלם לשבוע שלם והוא עדיין לא ישים לב, שלא לדבר על לחפש אותי."
"אני חושב שאתה מגזים." מלמל אריק.
השמש התחבאה מאחורי ענן.
"מה שתגיד." מלמלתי לו.
"ביי." אמר אריק. "אני אתקשר אליך אחר כך."
"אני אחכה." אמרתי.
שנינו התפצלנו בין הרחובות בשביל להגיע הביתה.
אריק חזר לאמא שלו, שבטח הכינה לו כבר משהו לאכול, ובטח שואלת אותו איך עבר עליו היום והכל.
כשאני פתחתי את הדלת של הבית שלי הרחתי את ריח הסיגריות המסריחות של אבא שלי.
הנחתי את התיק בפנים וברחתי החוצה לפארק מול הבניין שבו גרתי.
לא הייתי רעב, אז אפילו לא טרחתי להכין לעצמי ארוחת צהריים בבית שלי.
חיכיתי בערך שעה עד שאבא שלי יצא מהבית חזרה לעבודה שלו, וחמקתי בחזרה פנימה.
הבית היה עכשיו ריק ולרשותי כמו שהוא רוב הזמן.
למזלי לא היו שיעורי בית, אז היה לי זמן חופשי לעשות מה שבא לי, אז פניתי מיד למכשיר הפלייסטיישן שלי בשביל לשחק, אבל אז צלצל הטלפון.
הרמתי את הטלפון שלי.
"בוא אלי מהר, אנחנו צריכים לדבר." אמר לי אריק.