לא כל הנוצץ זהב – פרק 131

לקחו לי יותר מכמה שניות לעכל את העובדה שקרונוס פשוט קם… ונעלם תוך בערך שתי דקות. אולי אפילו פחות, וזה גם גרם לי לתהות כמה שכל אריק מסתיר ממני.
כלומר, מדוזה? אני אפילו שכחתי שבכלל יש לנו את הראש שלה איתנו.
כנראה כי תקענו את אריק עם הראש שלה, אז אפילו לא טרחנו לחשוב על כך שנוכל לאבן אנשים מאוחר יותר, כלומר, ג'ואי.
ובכלל, ג'ואי…
זה לא היה לי מוזר.
הזיכרונות של לוק בתוך הראש שלי העידו על כך שקרונוס היה גם בגוף שלי, כלומר, של לוק, וזאת לא הייתה חוויה כל כך נעימה. זה כנראה למה היה לי קצת קשה לראות את הדבר הזה בלייב.
מחשבה מוזרה עברה לי בראש, שמשום מה, כל האנשים שבוגדים במחנה הם בלונדיניים… ג'ואי, לוק… המחשבות שלי התחילו להתפזר לכל עבר באסוציאטיביות, מה שגרם לי לעכל את רצף כל האירועים ביתר קלות.
כלומר, המהירות שכל זה קרה הייתה פשוט מסחררת מידי, אבל למזלי היה לי ידיד אמת שהיה מוכן לעשות קצת סדר בבלאגן במשפט אחד ופשוט.
"ניצחנו, עכשיו איפה יש כמה ארנבים לאכול?" שאל אוט.
צחקקתי בעונג, קולט כמה שהתגעגעתי לדרקון שלי.
"תאכל כמה ארנבים שתרצה, אוט," אמרתי לו. "מגיע לך."
הוא כבר עדכן אותי במה שעבר עליו: כלוא בתוך כלוב צפוף בשביל דרקון בגיל הגדילה שלהם, אנשים מעצבנים ואוכל צמחוני.
הדבר הזה גרם לי להציע לו את הרעיון להפוך לצמחוני – רעיון שהתגובה אליו הייתה דרקון נושף אש שמאיים לאכול אותי.
"אנחנו צריכים לחזור לאולימפוס," אמרה לילי לבסוף.
"לא!" קראה שיינה, מחווירה לגמרי.
ניחשתי שהיא בטח פוחדת מקבלת הפנים שבטח מחכה לה באולימפוס – חדשות רעות בשביל בוגדת.
לילי ניגשה אליה ושמה יד על השכם שלה.
"הם יקבלו אותך," היא אמרה.
"לא הם לא," היא אמרה.
"אם שכחת, גם הקודמים עשו טעויות והם נחשבו לגיבורים," אמרה לילי.
"למה לעזאזל היא מעודדת אותה?" שאלתי את אוט בקשר המחשבתי שלנו.
"בחייך, מארק, אל תשנא אותה," אמר לי אוט, בזמן שיכולתי להרגיש את העובדה שהוא מחפש ארנבים עם העיניים החדות שלו, "היא בכל זאת בן אדם."
"אבל… היא בוגדת."
"אתה גלגול שני של בוגד," ציין אוט.
"אני לא לוק."
"יש לכם את אותה היכולת המדהימה בחרב," הוא אמר.
"נכון, אבל…"
"ולשניכם יש כריזמה מהפנטת."
"טוב אבל…"
"ושניכם בעלי קווצת שיער אפור בשיער בגלל עקב נשיאת משקל השמיים."
"אבל…"
"ולשניכם יש…"
"די!" קראתי בקול רם, בטעות בקריאה אמיתית ולא רק בראש שלי.
שלושה זוגות עיניים נעצו בי את מבטיהן.
אוט רק גיחך, כאילו הוא מרוצה מכל העניין שהבכתי את עצמי בפני החברים שלי.
"פשוט בואו לאולימפוס," מלמל אריק.
"כן," אמרה לילי, מביטה בשיינה במבט טוב לב, דבר שגרם לי להתחיל לפקפק בקרירות שלילי הפגינה בתחילת המסע.
כן, היא הייתה קצת קוץ בתחת, אבל פתאום קלטתי שזה לא נכון.
הבנתי פתאום כמה שלילי היא בן אדם נפלא. מחשבה מטרידה, אני יודע, אבל היא דווקא התחילה למצוא חן בעייני.
שיינה נאנחה.
"בואי," אמרה לילי.
"איך בכלל נגיע לשם?" שאלה שיינה.
אוט נחת לידנו, פגר של ארנב בפה שלו.
"איכס! אוט!" קרא אריק בגועל כאשר אוט פתח את פיו וגווית הארנב נפלה על הרצפה, מדממת ומבותרת.
"וזה… למה אני צמחוני," אמרתי, "ועכשיו אתם לא יכולים להכחיש את זה."
"טוב, משהו קרא לטרמפ?" שאל אוט. "דרקון חתיך ומושלם בצבע זהב, נסיעת אקספרס לאולימפוס. מי שמפספס אוכל אותה!"
"את הארנבת?" שאל אריק בגועל.
"פשוט תעלו כבר," אמר אוט, ואני בחיוך טיפסתי על גבו של הדרקון הטוב ביותר בעולם.
הדרקון שלי.