כאוס מהלך – (חצויים)

~אליסון~
אני קורסת אל השיחים, חשכה אופפת את יער המחנה. השעה שעת לילה.
איך הגעתי לפה? מה אני עושה פה? אני מביטה סביבי, העצים נראים מאיימים ומטילים צל מפחיד עליי. אור הירח נראה חלק מסרט אימה. אני פוחדת מהחושך, כן, אני מודה בזה.
שריקה מפחידה מהדהדת בעורפי. "אליסון…." אני זוחלת על האדמה הקרה – מבועתת.
הקול מתגבש לצל, לפתע אני רואה את ג'ק, את מדריך הביתן שלנו – ביתן אתנה, צועק :
"אליסון! אליסון הייסטינגס! תתעוררי!"
אני פוקחת את עייני בבת אחת. ג'ק רוכן מעליי וצורח את שמי. "אליסון!" הוא צורח עליי, "הגיע הזמן באמת."
אני לוקחת נשימה עמוקה, זה היה רק חלום.
"תודה לאלים…" אני ממלמלת. "חלמתי חלום כזה מוזר…"
"לא אכפת לי," שואג עליי ג'ק. "אנחנו נאחר בגללך לארוחת הבוקר." אני קמה בעייפות, שאר ביתן אתנה עוסקים בפעיליות המקובלות בביתן אתנה. לקרא או לבהות בחלל האוויר בחוסר מעש. "גם כן אח," אני מסננת ונכנסת לאמבטיה להתארגן.

אנחנו מובלים בטור עורפי אל חדר האוכל, אני השלישית בשורה, כי הגעתי למחנה לפני ארבע שנים. אני פה יותר זמן מרוב המדריכים. למרות שג'ק נמצא פה כבר שבע שנים, מאז שהוא היה בן עשר, וקארי נמצאת פה כבר חמש וחצי שנים. ובכול זאת, אני רק בת שלוש עשרה וכבר פה ארבע שנים.
האחרונה היא ויולט, עם הראש עדיין תקוע בתוך הספר. היא נתקעת בקת'רין, שדוחפת אותה בעצבנות.
אנחנו מגיעים לחדר האוכל שניים, מה שאני בטוחה שמערער את שלוותו של ג'ק ומותיר טראומה ובושה בנפשו שאי אפשר לפצות עליהן. הוא שולח בי מבט מלא זעם ואני נוחרת בבוז.
בשולחן אפולו, שלהפתעתי הגיעו לפנינו, יושבת חברתי הטובה ביותר – אריה – אני מחייכת אליה והיא שולחת לעברי קריצה. ואלפי נמשיה קורצים יחד איתה.
אני מתיישבת במקומי, מאושרת ובטוחה שהחלום המוזר היה סתם חלום, כשאני שומעת קול, קול מוכר לי להחריד לוחש "אליסון."