ילדי האלים! – פרק 2 'וויסט ודומינו'

קטיה.

טוב, אני מבוהלת כמו שהייתם מבוהלים אם היו מקפיצים אתכם מהר גבוה ללא מצנח!
אבל האמת הכל די מסביר למה החיים שלנו כאלה מפחדים, מסוכנים, ומעצבנים.
בזמן שאחי (האידיוט) מסביר לי אחרי ששאלתי בצניות מה קרה בשעתיים האלו אני פשוט מנסה לחשוב מי ההורה שלי. אני ממש מקווה שאבא שלי הוא לא חצי חמור כי זה יוציא לי שם ממש רע במחנה. פאן? לא, גרג אמר שאין סיכוי, אולי דמטר? לא זה חייב להיות אבא, כי הכרתי את אימא שלי והיא בהחלט לא דמטר.
"…וכך הגענו הנה," מייקל קוטע את מחשבותיי "קטיה? קטיה לכדור הארץ!"
"אה אני," עניתי "אני בעולם המשוגע של אלים ואנשים עם תחת של סוס!"
מייקל ציחקק.
קדימה בואי נלך לאכול." אמר מייקל.
מייקל מתחיל לרוץ ואני מאחוריו.
הגענו לאולם גדול שם הרפיות הגישו אוכל לחצויים רעבים שחזרו ממסעות חיפושים, משחקים, ואימונים.
התיישבתי בשולחן הרמס כי עדיין לא הכירו בי.
כמה כיף למייקל שפוסידון הכיר בו. ביקשתי בכל ליבי שאבא שלי יכיר בי במדורה.
הסתכלתי במייקל וקינאתי קינאה מרה, הוא פגש כבר כמה חברים מהביתן שלו אבל ראיתי שיש שם בקושי שבעה חצויים.
מייקל התיישב ליד בת, היא צחקה איתו.
אבל משהוא אחר רץ כעט בראשי: אם אביו של מייקל הוא פוסידון, ופוסידון לא אבי, האם מייקל עדיין אחי?
ואם כן, איך זה אפשרי? שני חצויים משני אבות שנולדו כאחים?
'לא,' חשבתי לעצמי 'אל תחשבי על זה. הלילה יכירו בך ומייקל ישאר אחיך גם אם הוא ילד פוסידון וגם אם את בת אל אחר.'
"היי , קטיה!" אמר ג'ורג' שהוא המדריך הראשי של ביתן הרמס "יכירו בך הלילה, יש כאן כמה שעדיין לא הכירו בהם! אל תידאגי."
אנחנו יחסית צעירים יש כאן כאלה בני 18. רוב החצויים לא שורדים יותר משנתיים ואני לא הולכת ליפול בשנה ה-16 לחיי. לאחר שגמרתי לאכול את השיפוד וסלט הירקות שלי, יצאתי לחפש תשובות.
סתם ולחשוב אם איי פעם אני באמת מחייה חיים טובים? מי ההורה שלי? האם אחי מייקל עדיין אחי? האם אי-פעם באמת משהו טוב יקרה לי?
לכל אלה אין לי תשבות.
אבל הלילה במדורה חלקן יופיעו, הלכתי לאגם, ישבתי וניסיתי למצוא תשובות. לאחר רבע שעה של מחשבה, מייקל רץ אליי וצעק כמה פעמים בקול: "קטיה!"
"מה?" שאלתי אותו בעודו מתיישב על ידי המום.
"פאן, מלכודת, האדס, ריב." גימגם מייקל.
"אולי תנשום," אמרתי "ותעשה הכל מסודר כי אתה נישמע כאילו הרגע שמעת את החדשות הכי נוראיות בחיים שלך."
"בחיים שלי לא," עונה מייקל והפעם רגוע יותר "אבל תישמעי משהו, הרגע סיפרו לי שפאן רב עם האדס על-לא זוכר מה זה היה אבל זאת לא הנקודה! פאן נילכד על ידי האדס."
״ אז ?, חשבתי שהם כל הזמן עושים את זה." אמרתי.
"הסאטירים לחוצים ופורשים מעבודתם," מסביר לי מייקל  "הם מתחילים לצאת לשאול, לחפש אחר פאן, לשלוח הודעות זועמות להאדס, לקלל את משרתיו, ועוד דברים כאלה."
הבנתי מה הוא מנסה להגיד.
"אז צריך להציל אותו?" שאלתי "הריי גם רוחות הטבע ישתוללו ויאבדו עניין ויתחילו לחפש אחר אדונם."
מייקל הנהן ובדיוק אז נשמעה תרועת קרן. מייקל הוביל אותי בין עצים וסלעים ומדיי פעם שמענו יללות של מפלצות שאני מניחה שקשה לתאר.
לפחות בשעות האחרונות לימדו אותנו שימוש בחרבות, מה שהלך לי דיי טוב. כאשר הגענו, ראיתי קסם.
כל החצויים יושבים ושרים, לפי המורל הקבוצתי האש מתחזקת או נחלשת.
כולם ניראו שמחים, אבל הסאטירים החלו להתרוצץ בין ההמון וכך גם גרג.
כירון עמד על במה קטנה וזנב סוסו התנופף ברוח הקלה.
הוא רקע על פרסותיו וכולם השתתקו, מייקל מיהר להביא אותנו אל הספסלים, התיישבתי לידו וצפיתי בכירון מספר על השמועה.
"…ולכן אני רוצה שיילקחו לשם 10 אנשים, אבחר אותם לאחר הכנס!" אמר כירון.
הסאטירים לא ניראו יותר.
לאחר כשעה של שירה, השתחררנו.
כירון ביקש ממני לבוא איתו לבית הכחול, שם הוא דיבר איתי על חשדותיו שאני בת פאן לאחר שסיפרתי לו על ההתיידדות שלי עם בעלי חיים קסומים והצמחת צמחים בהנף יד.
כירון אמר לי להסתכל למעל ראשי וראיתי סמל עצון קטנטן זוהר בצבע ירוק בהיר.
"אכן קטיה," אמר כירון "את אכן בת פאן אבל איך בדיוק את אחות של מייקל?" לא ידעתי איך לענות לו אז משכתי בכתפיי. כירון החל לבחון אותי בוחן אותי לאחר דקות ספורות של שאלות הוא אמר לי שאני אצא למסע אחרי פאן, הייתי מודאגת.
מה אם לא אצליח במסע? או גרוע מכך אחזור ללא שאר שמונת החצויים? אני בטוח אקח איתי את מייקל.
הלכתי אל מייקל ששיחק עם סוסי-דג באגם.
התחלתי לספר לו את מה שקרה והוא ניראה דווקא בסדר עם זה.
מייקל הראה לי מטבע קטן עם ציור חרב.
"תיראי איזה דבר קול קיבלתי מאבא שלי," אמר מייקל "או לפחות ניראה לי ככה, הסוס-דג הביא לי אותו."
מייקל זרק את המטבע וכעט התגשמה לה חרב מארד שמימי  שנצצה באור הירח. מייקל לבש ג׳קט שחור, ושיערו החום כהה התנופף ברוח וענייו הכחולות נצצו.
"על מה את מסתכלת?" שאל אותי מייקל.
"יש לך עוד משהוא להראות לי, טמבל?" אמרתי בצחוק.
זה גרם למייקל לגחך.
"כן חכי ואל תביטי!" אמר מייקל.
הסתובבתי והשקפתי אל הים, ראיתי את הסוסי-דג שוחים הרחק מכאן ולרגע אחד נתקפתי בהלה.
שמעתי תנועת כנפיים מאחוריי.
הסתובבתי וראיתי פגסוס שחור עם כתם לבן מסביב לעינו, מייקל רכב עליו.
"כבן פוסידון," אמר מייקל "אני מסוגל לדבר עם סוסים, מצאתי את דומינו ביער לכוד בתוך מלכודת למפלצות של ביתן הפייסטוס."
"דומינו הוא פגאסוס?" שאלתי.
מייקל הנהן לעברי, ונזכר כנראה במשהו.
"אה!" אמר מייקל "יש מישהו שממש רוצה לפגוש אותך! את תוכלי לדבר איתו כי הוא משרת את פאן!"
הוא שרק ואני הבטתי לעבר היער, יצא מתוך השיחים חד קרן לבן רעמתו זהובה כמו הקרן שלו הוא עמד על שני רגליו וצהל בשמחה.
חד הקרן דהר לעברי.
"בת אדון הפרא!" שמעתי קול בראשי.
"כן, זאת אני. מי אתה?" אמרתי לחד קרן. הסוס צנף.
"אני וויסט!" אמר הסוס.
"שלום וויסט, אני קטיה." עניתי לו.
וויסט צהל שוב בשמחה והתחל לדלג במקום.
"אני מעוניין לחפש אחר האדון!" אמר וויסט "קחי אותי עימך!".
הנהנתי לעברו ופניתי למייקל.
"יש לנו חבר חדש!" אמרתי למייקל.
פניתי לעבר וויסט.
"וויסט? אתה יודע לעוף?" שאלתי אותו. וויסט צנף בבוז לעברי.
"אני סוס? בטח שאני יכול!" אמר וויסט.
חייכתי לעברו ולעבר מייקל.
" בואי," אמר מייקל "אני צריך להראות לך את חברינו למסע!"