ילדי אלים- פרק שני

פרק שני- ג'ים-

העניין הוא כזה, מאז הנבואה הגדולה האחרונה המפלצות שמרו מרחק מהחצויים ולכן לא הייתה עד סיבה להתחבא במחנה, אבל אנשים כמו כירון חשבו שזה לא קשור למפלצות, העניין פה הוא המסורת, לכן כאשר הייתי כאן בגיל שמונה או שבע יחד עם אימי נוצר וויכוח רציני על איפה אגדל, ולכן לא הייתי במחנה מאז אותו היום, עד עכשיו.
"כמה טוב לראות אותך שוב." כירון חייך עליי.
ידעתי שהוא חצי סוס וחצי אדם אבל עכשיו- כנראה כדי לא להבהיל אותי עד מוות- הוא ישב על כיסא גלגלים קסום ונראה כמו אדם רגיל. השיער שעל ראשו היה לבן לגמרי וגם הזקן הארוך שלו היה לבן והגיע עד לחיכו המכוסה בשמיכת צמר ישנה. פניו היו מכוסות קמטים חלקם נוצרו בגלל שנים של צחוק ושמחה וחלקם כנראה בגלל דאגה.
"היי." אמרתי במאת ביישנות, אחרי היציאה הדרמתית שלי ושל אימי לפני שנים פחדתי שהוא עדיין נוטר לי על שלא נשארתי במחנה, אבל חיוכו הבהיר לי שהוא כבר שכח מזה וסלח לי, ואולי אפילו לאימי המנוחה.
אבי חייך ממקום כל שהוא בפינת החדר, נראה היה שגם הוא מרגיש בטוח יותר במחנה מאשר בעולם שבחוץ, מפתיע כמה המקום הזה משפיע על חצויים ואלים גם יחד, אפילו שהוא נראה כמו שדה קרב.
"תוכל בבקשה לספר לי מה קרה כאן?" בקשתי והתמלאתי לאט לאט בביטחון העצמי הרגיל שלי.
"זמנים קשים בן…." הוא אמר ליאטו כאילו יש לו את כל הזמן שבאולם וליטף את זקנו הארוך. "אביך וודאי סיפר לך שיש נבואה חדשה ו… טוב היא חמורה יותר מקודמותיה."
"אבל איך כל זה קשור עליי?" שאלתי, לא יכול להיות שאבי בכבודו ובעצמו נגלה עליי סתם ככה.
"מאז שנולדת היית חצוי מיוחד, ג'ים-"
"אבל אני אפילו לא יודע להלחם, אין לי שום קישורים כמו שהיו… לו" על הקיר הייתה תמונה ממוסגרת של שבע חצויים, מאחוריהם עמדו חורבות של משהו שנרה כמו ספינה, במרכז עמד חצוי שחור שיער עם עיניים ירוקות כמו הים, הוא חיבק בחוזקה נערה יפה עם שיער בלונדיני ופנים עייפות אך מחוייכות, זיהיתי אותו בתור פרסי ג'קסון, החצוי האגדי.
"אתה לא יודע להלחם משום לא קיבלת הכשרה מתאימה, ובקשר עליו… כל אחד והיחוד שלו, איך מסכים איתי אפולו?" שאל כירון את אבי.
"הוא צודק ג'ים, אתה מיוחד בדרכך, תמיד היית, ולכן הנבואה הבאה מדברת עליך ועל כך שתביא את המחנה לשלווה אחרי שנים של כאוס." ולו של אבי היה מלא ביטחון ושאלתי את עצמי עם הוא באמת מרגיש ככה לגבאי, עם הוא סומך עליי שלמרות שעובדה שלא גרתי במחנה אוכל להביא אליו שלווה.
"מה הנבואה אומרת?" נגשתי ישר אל העניין.
"בן השמש את איזון יביא,
שנים של חורבן בגלל טעות,
אגדה חיה, ויחוד מת,
גאולה או אבדון, חורמה או תקומה, בידיהם של שבעה."
לחדר נכנסה אישה בעלת שיער אדום פרוע שנראתה בסביבות גיל השלושים המאוחרות לחייה.
"רייצ'ל." קרה אבי ורץ לחבק את האישה בחיוך.
"טוב לראות אותך שוב, אפולו." היא השיבה בחיוך.
לקח לי רגע להבין שהיא האורקל של המחנה.
"אז זה הילד שכולם מדברים עליו?" שאלה והביטה בי בגבה מורמת.
"איך אתם יודעים שזה אני? כלומר יש המון בני אפולו במחנה לו?" עניתי בשאלה.
זה לא יכול להיות אני. פשוט לא!
"נתחיל בזה שרייצ'ל נבאה את הנבואה ביום שבו נולדת. אנחנו עדיין לא בטוחים בקשר לכל חלקיי הנבואה אבל היא מדברת עלייך, זו מן תחושה כזו." אבי חייך עליי בחמימות.
הוא דיבר עליי כאילו הוא זה שגידל אותי, כאילו אנחנו מכירים זה את זה באופן אישי כבר שנים.
"ומה בקשר לחצויים האחרים? איה בני אלים הם יהיו?" שאלתי מנסה לדחוק ממחשבותיי את החיבה הפתאומית שאני מתחיל לחוש לאבי.
"הו, זו שאלה מעניינת מאוד נערי." אמר כירון בחיוך וידעתי שאני הולך לקבל את התשובה בעד רגע.