ילדי אלים- פרק ראשון

פרק ראשון- ג'ים-

באותו לילה אפל וקר, ששלג כיסה את הכבישים והעצים, הכרכרה של אפולו לבשה צורה של מכונית מרצדס שחורה ויוקרתית.
אבי נווט את המכונית בשתיקה על פני הכבישים לכיוון המחנה.
"איפה הייתה כל הזמן הזה?" שאלתי, השקט החריש את אוזניי ונראה היה שעם אני לא אומר משהו גם הוא לא יומר.
"באולימפוס, יש שם הרבה בעיות בזמן האחרון…" הוא המשך את המילים.
"מה חדש?" שאלתי בצורה רטורית, תמיד יש בעיות באולימפוס. "ריק צודק אני לא יכול לקחת הפסקה עכשיו, זה… זה…" לא ידעתי מה לומר, הדבר האחרון שרציתי לעשות הוא לחזור לקריירה שלי בתור מוזיקאי- למרות שהייתי בדיוק בזמן הפריצה הגדולה שלי. אבל גם לא רציתי לחזור מחנה החצויים, או להיות בקרבתו של אבי.
"אני חושש, ג'ים, שאין לך ברירה." הוא נראה קודר למרות המראה האלוהי שלו, יכול להיות שהוא באמת עצוב על כך שאימי מתה?
"אתה מוכן להפסיק לדבר איתי בחידות?! אני לא אחד הגיבורים שיתרוצצו בעולם כדי לחלץ את האולימפוס מאיזו צרה, החיים שלי טובים… טוב היו טובים עד עכשיו. למה פתאום נזכרת בי אחרי כל השנים האלה, אבא?" אמרתי את המילה אבא בכל כך הרבה גועל שהוא לא הצליח שלא לעוות את פניו.
"צודק," הוא אמר וישר את מבטו אל הכביש הלבן. "אתה לא אחד מהגיבורים האלה, תמיד הייתה שונה בתור חצוי אבל הפעם אין לך ברירה. אתה חייב להפסיק להדחיק את הצד הזה בך ולחזור אל השורשים שלך."
שתקתי.
שנים שאני מדחיק את הצד האולימפי שלי, שנים שאני מכחיש כל קשר לנושא, לעובדה שאבי הוא אל יווני בן אלפי שנים, ומשתדל להתרכז בקריירה שלי.
אלים מעולם לא ישירים כל כך בכל מה שקשור לילדים שלהם, נראה שהפעם באמת מדובר במקרה חירום.
"מה העניין?" שאלתי בנימה עניינית וחדה.
"נבואה חדשה, גרוע יותר מקודמותיה," הוא בדיוק עצר את המכונית בראש גבעת החצויים. "בוא איתי, כירון מחכה לנו." הוא פתח את דלת המכונית וגל של אוויר קר נכנס לתוכה.
יצאתי בעקבותיו בשתיקה ושנינו ירדנו בזהירות מהגבעה.
אני זוכר את מחנה החצויים, הייתי כאן כשהייתי בן שש או שבע, בזמן ההוא המחנה היה נראה בדיוק כמו מחנה קיץ רגיל,עם בקתות ואגם ונערים שמתרוצצים בכל מקום וצוחקים, באוויר היה ריח מדהים של תותים והשמש הבהירה של הקיץ זרחה מעל כל הנוף היפיפה.
עכשיו המקום היה נראה שונה לחלוטים.
אשן שחור עלה משדות התותים וצעקות של פקודות החליפו את קולות הצחוק, האגם היה קפוא לגמרי וגגות הבקתות היו מכוסים בקרח.
"מה קרה כאן?" שאלתי חרישית.
"המקום השתנה מאז שהיית כאן עם אמך, המחנה סבל מכמה מלחמות מאז." הסביר.
בלעתי רוק.
כשהייתי כאן לפני שנים עם אמא שלי שמעתי סיפורים על איזה חצוי, פרסי ג'קסון, אמרו עליו שהוא ניצח את גאיה עצמה וגם את מלך הטיטאנים. האם המלחמות שהכו במחנה היו גרועות יותר ממלחמה עם האדמה עצמה?
אבי התקדם לכיוון בניין גדול מעץ, הגבוה ביותר במחנה, הוא היה צבוע בעבר בכחול או אדום אבל כל שכבה של צבה שהייתה עליו בעבר התקלפה ומה שנשאר היה רק עץ רטוב ומרקיב.
היה כל כך מוזר לחזור למקום הזה אחרי כל כך הרבה שנים, אחרי שכל כך הרבה השתנה.
היינו קרובים אל הדלת הראשית כשאבי נעצר, הוא ישר את מבטו אליי והניח את ידו על כתפי.
"זה הולך להיות מסוכן, אבל אני סומך עלייך." אמר בקול בטוח ונכנס דרך הדלת.