טרטרוס

מהרגע בו נסגרו השערים,
ליאו דע כי זהו, פה חייו יסתיימו,
אך הוא בכול זאת ניסה לשרוד,
נראה שזה מה שהוא תמיד עשה,
ניסה לשרוד.
ניסה לעבור מיום ליום,
ניסה לברוח מהעבר,
ניסה לחיות חיים רגילים.
עכשיו, הוא שורד, אך בדרך אחרת,
עכשיו, הוא נלחם על חייו,
נלחם על חייו נגד הדברים הרגילים
ונגד דברים חדשים.
דברים כמו,רעב,
במקום הזה רעב לא הורגש,
אך הוא ידע כי זה היה רק בשביל שהטיפשים
ישכחו מכך, וימותו מרעב בלי שיהיה להם מושג שזה מה שקורה,
הוא הבין את זה מן הגופות ששכבו מסביב,
הן לא נראו פגועות, זאת אומרת שום דבר שיהרוג אותן.
ליאו הודה על כך שהוא בם הפייסטוס, ולכן החום הרב אינו משפיע עליו,
אחרת, הוא כבר היה עוף צלוי, המחשבה על עוף צלוי,
גרמה לו להזיל ריר, נכון, רעב לא מורגש פה,
אך זה לא אומר שזה לוקח גם רצונות וכרגע, הרצון של
ליאו היה לאוכל נורמלי, לפני שהוא נכנס לטרטרוס,
הוא לקח איתו תיק, עם מעט אוכל, תחבושות מעט ניקטר, דברים כאלו,
אך לא עלה בדעתו ממש לגוון באוכל, והוא לא רצה לקחת איתו את אחת מן הצלחות הקסומות ההן משום שחשש שתישבר.
הוא ידע כי לא ישרוד עוד זמן רב, האוכל שלקח כבר בסכנת הכחדה
והוא ידע כי בקרוב, נהרות האש מסביבו יחלו להשפיע עליו,
הוא כבר החל להרגיש את זה, אך הן שוברות אט-אט
את הגנותיו.
הוא החליט ללכת חזרה אל השער, בהחלטה שכך ימות מעט קרוב יותר אל עולמו, בדרך כלל, אנשים היו אומרת 'יותר קרוב לבית' אך, הבית של ליאו אינו עומד כבר זמן רב, וגם אם הוא עדיין היה שלם, הוא לא היה אותו הדבר ללא אימו.
אימא,
מעניין מה היא הייתה חושבת עליי,
מה היא היית חושבת על העובדה כי הקרבתי את עצמי ונכנסתי לטרטרוס?
האמת, לא היית לו תשובה לכך,
וכנראה שלעולם לא תהיה.