טרטרוס – פרק 4

תקראו את הרציתי להוסיף.

שבוע עבר מאז שהתגלתי בתור בת פוסידון ואחותו של פרסי, ולמרות כל האימונים עדיין לא השתפרתי בכלל בלחימה בחרב, פרסי אומר שאני אשתפר מתישהו אני כבר לא בטוחה.
אני ופרסי ישבנו בביתן פוסידון ודיברנו.
" אדליין בואי יש לנו אימון בחרב עם בני אפולו " אמר פרסי.
" אני חייבת ללכת אתה יודע שאני גרועה בלחימה בחרב " אמרתי.
" תאמיני לי שהם גרועים בלחימה בחרב יותר ממך " הוא אמר.
" היי אל תדבר ככה על נטשה והאחים שלה בעצם אתה צודק יש בזה משהו, אני אבוא עוד כמה דקות " אמרתי לו.
פרסי יצא מהביתן ואני נשארתי לבד, החלפתי את החולצה שלבשתי לחולצת המחנה, פתאום חושי התחילו להתערפל, עיניי נעצמו ונפלתי על הרצפה.
מצאתי את עצמי עומדת באמצע חדר כס ( ככה המקום הזה נראה ), החדר היה ריק לגמרי מלבד כסא אחד שנראה כמו כיסא דייגים רק שהוא היה עשוי מאבן וקושט הצדפים.
על הכיסא ישב אדם שרק עכשיו שמתי לב שהוא נמצא שם, הוא נראה בסביבות גיל הארבעים גם פניו הראו זאת אך הן גם הראו שהוא עבר הרבה בחייו, מה שלא הגיוני עם הוא באמת בן 40, היה לו שיער שחור ועיניים ירוקות יותר מהים עצמו.
הוא קם מהכיסא והתקרב אלי.
" אדליין " אמר האיש.
" איפה אני ? ומי אתה בדיוק ? " שאלתי מבולבלת.
" את לא מזהה אותי ? " הוא שאל.
הבטתי בו טוב יותר, ופתאום קלטתי משהו שלא קלטתי קודם, זה פוסידון אבא שלי, ושמתי לב לעוד משהו אנחנו בתוך הים וזה בכלל לא מפריע לי.
" אתה פוסידון, אבא שלי " אמרתי.
" נכון, והייתי צריך לדבר איתך " פוסידון אמר.
" על מה ?, אני די מאחרת לאימון בלחימה בחרב ותאמין לי שאני די צריכה את זה, וגם למה היית צריך לגרום לי להתעלף בשביל זה " אמרתי.
הוא רק הביט בשרשרת שלי ושתק.
" טראסה " הוא אמר.
" מה ?! " שאלתי אותו.
" השרשרת, אני עוד זוכר שביקשתי מהפייסטוס להכין אותה " אמר אבי.
" מה כל כך מיוחד בשרשרת ? " שאלתי.
" תאחזי בה ותאגידי את המילה קימה " הוא אמר.
" קימה " אמרתי בזמן שאחזתי בשרשרת שלי.
התיליון החרב שבשרשרת שלי התנתק ממנה, הוא הלך וגדל עד שלבסוף נחה מולי חרב באורך מטר בעלת נדן כסוף-כחול ולהב בצבע ארד.
" וואו " אמרתי.
" היא יפה נכון ? " הוא אמר.
רעם נשמע, רק מה שלא הבנתי זה איך בדיוק אנחנו שומעים רעם מתחת לים.
" זאוס תן לי עוד רגע עם הילדה " צעק פוסידון ועוד רעם נשמע.
" כנראה שזאוס לא ממש מרוצה מהפגישה הזאת, את חייבת ללכת " הוא המשיך.
הוא הקליק באצבעות שלו ואני נעלמתי משם.
פקחתי את עיניי, הייתי על רצפת הביתן ומעליי עמד פרסי והוא נראה מודאג.
" מה קרה לך ?, דאגתי " אמר פרסי.
" התעלפתי ואז…פגשתי את אבא " אמרתי.
" באמת ?, מה הוא אמר לך ? " שאל פרסי.
" לא הרבה, מה השעה ? " שאלתי.
" בואי צריכים ללכת לארוחת צהריים " אמר פרסי.
הלכנו לחדר האוכל כדי לאכול צהריים, לקחנו אוכל הקרבנו לאלים ואכלנו, יודעים הרצף הזה כבר נמאס אליי.
הארוחה נגמרה ועכשיו יש לנו אימון חרבות עם אתנה, אני ופרסי הלכנו לאולם האימונים ושם כבר חיכו בני אתנה.
" פרסי אתה מתאמן איתי נכון ? " שאלתי את פרסי.
" מצטער אחות קטנה כבר קבעתי עם אנבת " הוא אמר.
אנבת היא החברה של פרסי, קצת התאכזבתי שאני לא יכולה להתאמן עם פרסי, אדריאן ניגש אליי והציע לי להתאמן איתו כמובן שהסכמתי.
" קימה " אמרתי ושחררתי את החרב שלי.
" ממתי יש לך את החרב הזאת ? " שאל אדריאן.
" מהבוקר " אמרתי והתחלנו להתאמן.
למרבה הפלא שנלחמתי עם החרב שלי השתפרתי מאוד בלחימה בחרב, אחרי שעה וחצי של אימונים מפרכים בלחימה בחרב ועוד שעתיים של אימונים בחץ וקשת הייתי מותשת לגמרי.
נחתי במיטה שלי בביתן פוסידון עד ארוחת הערב, שם ראיתי משהו מוזר, נערה ג'ינג'ית בעלת תווי פנים ילדותיים ועיניים ירוקות, היא נראתה לי בגילו של פרסי אבל לא הייתי בטוחה.
" פרסי מי הנערה הזאת ? " שאלתי את פרסי שהתיישבנו בשולחן פוסידון.
" זאת רייצ'ל היא…. " אמר פרסי.
את ההמשך לא שמעתי בגלל שרייצ'ל התפרצה למרכז רחבת חדר האוכל, עינייה הירוקות כבר לא היו בצבע ירוק טהור כמו מקודם אלה הן היו מטושטשות ועשן ירוק יצא מפיה.
" הנבחרת תצא אל מתחת לשאול,
כדי לעצור את התעוררות הטיטאן הנורא מכל.
חבר וחברה למסע איתה יצאו,
ואין לדעת אם כולם יחזרו.
אחד מהם ישא עול כבד,
ומישהו בסוף יתגלה כבוגד. " אמרה רייצ'ל והתעלפה.