טרטרוס – פרק 2

" היא מתעוררת " שמעתי קול אומר.
עיניי נפקחו באיטיות, אני בחדר מוזר יש פה הרבה מיטות, על רובן שכבו נערים ונערות פצועים.
ליד המיטה שבה שכבתי עמדה נטשה, היא לבשה חולצה כתומה מוזרה שעליה היה כתוב משהו שלא הצלחתי לקרוא, ליד נטשה עמד הנער שאיתו היא דיברה מקודם, שניהם הביטו בי.
" איפה אני ? " שאלתי.
" מחנה החצויים " אמרה נטשה.
" מחנה המה ?, רגע " אמרתי ובדקתי בהיסטריה עם השרשרת שלי על צוורי.
" מחנה החצויים, את יודעת מה כירון יסביר לך " אמרה נטשה.
לחדר נכנס גבר שישב על כיסא גלגלים.
" שלום כירון " אמר הנער.
" אני אטפל בה. בואי " אמר כירון.
קמתי מהמיטה שעליה שכבתי ואני וכירון יצאנו החוצה, זאת הייתה שעת ערב, שהיינו בחוץ נראה שהוא התחיל לקום מכיסא הגלגלים, אחרי כמה שניות כבר לא ישב מולי גבר בגיל העמידה על כיסא גלגלים אלה יצור שחלק גופו התחתון הוא של סוס לבן וחלק גופו העליון הוא של גבר.
" אתה…אה.. " אמרתי מבולבלת.
" קנטאור, אוקי אני אסביר לאט, את מכירה את המיתולוגיה היוונית ? " הוא שאל אותי.
" כן " אמרתי.
" טוב כל האלים והמפלצות במיתולוגיה אמיתיים ולפעמים האלים יורדים מהאולימפוס ועושים ילדים אם בנות אדם, הילדים שלהם נקראים אלים-למחצה או חצויים, זה מחנה לחצויים פה הם מתאמנים כדי להיות גיבורים. הבנת ? " הסביר כירון.
" אני חושבת " אמרתי לו.
" יופי בואי נתחיל בסיור " אמר כירון.
הסיור היה כירון הראה לי את חדר האוכל, את אולם האימונים ואת אולם המלאכה, וכל המקומות עוצבו בסגנון יווני, לבסוף הגענו לאזור הביתנים, היו שם בערך 20 ביתנים כל אחד היה שונה והם היו מסודרים בצורת ח'.
" בצד שמאל הביתנים הם של ילדי אלים ובצד ימין הביתנים הם של ילדי אלות " הסביר כירון.
" גם לאלות יש ילדים חצויים ? " שאלתי.
" כן " ענה כירון.
כירון הסביר לי איזה ביתן שייך לאיזה אל ושהגענו לביתן עשוי אבן וצדפים הסתקרנתי, התקרבתי אל הביתן ופתחתי את הדלת, רוח ים נעימת נשבה אלי ומיד עלתה בי הרגשה נעימה.
בביתן היו ארבע מיטות קומותיים ומזרקה, על אחת המיטות שכב נער בעל שיער שחור ואת עיניו בקושי ראיתי אך הן היו בצבע ירוק, הוא ממש דמה לי זה היה קצת מפחיד, הוא נראה בערך בן 16 והוא התעסק במן עט כדורי, הנער הסתובב לכיוון שלי.
" סליחה אם הפרעתי לך פשוט הייתי סקרנית ורציתי לראות את הביתן הזה " אמרתי.
" זה בסדר, אני פרסי " הוא אמר.
" אני אדליין, טוב אני צריכה ללכת " אמרתי לו ויצאתי מן הביתן.
כירון המשיך בסיור ולבסוף הביא אותי לביתן הרמס שם ( לפי מה שהוא הסביר לי ) נמצאים כל החצויים שעדיין לא גילו מי ההורה האולימפי שלהם, הוא דיבר עם המדריך של הביתן והשאיר אותי שם.
אחד המדריכים שהבנתי ששמו קונור הביא לי שק שינה והלך, למזלי הצלחתי למצוא מקום לשק השינה שלי כל רצפת החדר הייתה מלאה בשקי שינה שעליהם שכבו נערים ונערות, הייתי עייפה מאוד אז נשכבתי על שק השינה ועצמתי עיניים, נרדמתי.
– אני שוב פעם באותה מערה חשוכה, אותה דמות בברדס שחור נכנסה למערה.
" איך אפשרת שהיא תגלה ! " צעק בזעם הקול העתיק.
" אני מצטערת אדוני עשיתי מה ש…. " אמרה הדמות.
" שקט ! לכי ואל תחזרי עד שתתקני את מה שקרה " צעק הקול.
הדמות יצאה מן המערה.-
התעוררתי לקול קונכייה, כל הנערים והנערות בביתן הסדרו בטור והתחילו לצאת מהביתן, הצטרפתי לטור ובמהרה קלטתי שאנחנו הולכים לחדר האוכל.
בחדר האוכל יש 21 שולחנות, שולחן לכל ביתן ושולחן אחד שהוא בעצם השולחן המרכזי שבו יושבים כירון, מנהל המחנה ( עדיין אין לי מושג איך קוראים לו ) והסאטירים (כך הבנתי), על כל שולחן הייתה מפה לבנה שהקצוות שלה הם בצבע סגול.
התיישבנו בשולחן של ביתן הרמס, היה שם צפוף מאוד וגם נפלתי כמה פעמים מהקצה, בכול שלקחנו אוכל כולם הלכו למדורה שהייתה במרכז החדר וזרקו חלק מהאוכל שלהם לאש.
ניגשתי לקונור ושאלתי אותו למה הם עושים את זה והוא הסביר לי שזה מנחה לאלים, התקרבתי למדורה וזרקתי לאש חצי מהחביתה שלקחתי לי.
" אבא מי שלא תהיה, אני מחכה " לחשתי שזרקתי לאש את החביתה וקיוותי שהוא יבין למה התכוונתי.
חזרנו לשולחן והתחלנו לאכול, לפני מה שקונור וטראוויס ( המדריכים של ביתן הרמס ) אומרים אחרי האוכל יש לנו אימון חרבות, כאילו שזה נשמע כיף,חשבתי.
שסיימנו לאכול הלכנו לאולם האימונים, כולם לקחו חרבות וקונור וטראוויס הראו לנו כמה תרגילים, התאמנתי עם לייסי נערה בלונדינית בת הרמס, לא הצלחתי אף אחד מהתרגילים ניסיתי וניסיתי אבל לא הצלחתי.
כל חברי ביתן הרמס הלכו ואני נשארתי להתאמן מול כמה בובות אימונים מסכנות, חצי שעה עברה ועדיין בקושי הצלחתי לעשות משהו, יצאתי מאולם האימונים והלכתי פשוט הלכתי לכיוון לא ברור, לבסוף מצאתי את עצמי בחוף ים שכנראה נמצא במחנה.
טיפסתי על מצוק בגובה כמה מטרים שהיה מעל המים, היה נחמד לשבת ליד הים שרוח ים קיצית נושבת, שקט ורוגע שני דברים שאני אוהבת.
" האו ! " נביחה הפרה את השקט.
הסתובבתי ומה שראיתי היה… קשה לי לומר מוזר או מפחיד, זה היה כלב שחור ענקי, לא ידעתי מה לעשות לא היה עלי נשק, עשיתי את הדבר יחיד שיכולתי לעשות באותו רגע קפצתי מן המצוק אל המים.