חרב הברק של זאוס – פרק 8

"אני מ…..אממממ…אההה…" גמגם מרסלוס במילים חסרות פשר.
"נו," האצתי, "מאיזה זמן אתה?"
"אהההה…"
היתיישבתי לידו על הדשא שלבש צבע ירוק כהה מהלילה הזוהר, ושאלתי בנימה קצת יותר רגועה, "מרסלוס, פשוט תגיד."
"אני…משנות החמישים."
קימטתי את מצחי ושאלתי. "שנות החמישים? טוב..לזה לא ציפיתי."
"של המאה ה-17."
"מה?!"
"כן, שנות החמישים של המאה ה-17." חזר על דבריו כאילו אני לקוי שמיעה.
"וואו…" פלטתי, "אז רגע, איך היה שם..במאה ה-17?"
"היה בסדר…"
"שמעתי שבמאה ה-17 היו הרבה אנשים עניים..אתה היית אחד מהם?"
"לא..לא ממש."
"מה זאת אומרת?"
הוא פלט אנחה קטנה ואמר, "אני הייתי נסיך."
"אתה צוחק איתי, נכון?!" השבתי.
"אני לא מבין למה אתה כל כך מופתע, אני רק הייתי נסיך זה הכל."
"אתה קולט שהיית יכול למלוך על מדינה שלמה?"
"כן, הייתי יכול," אמר, "ואני לא מתחרט."
"למה?" שאלתי בלחש.
"להיות נסיך זה לא כיף כמו שזה נראה, כל הזמן מצפים ממך שתהיה מנומס, מדברים אליך בצורה סמכותית כל הזמן. האמת, הדבר שהכי שנאתי בתור נסיך… זאת ההרגשה שיש לך אגו נפוח."
השתהתי מעט מההלם ושאלתי את השאלה האחרונה שלי באותו לילה. "אתה יודע מי ההורים שלך?"
"ברור שאני יודע."
"אז מי הם?"(זאת שאלה בתוך שאלה! אל תשפטו אותי!)
"אבא שלי הוא בן אנוש, אבל מכובד וישר, אולי הוא רציני לפעמים אבל הוא די בסדר."
"ואימא שלך?"(גם זה שאלה בתוך שאלה!)
"אימא שלי…היא אלה..למעשה, היא גם אחותך." הוא עצר לרגע והביט לירח, "קוראים לה אתנה."
באותו רגע לא ממש הייתי צריך מידע נוסף, ידעתי כבר בדיוק מי זאת אתנה. אלת החוכמה, הצדק והניצחון. דבר ראשון לפני שאתם שואלים איך בדיוק אני יודע את זה, אז אני צריך להגיד לכם שבבית היתומים שבו גדלתי. הייתי ילד כמו שאומרים רוב המבוגרים "שובב". המנהל במיוחד היה קורא לי "פרחח". הייתי שם באופן קבוע פחיות צבע מעל הדלת של המנהל, מאותו יום ששמתי שם פחית בכל צבעי הקשת הוא שם מחבת מוזרה על הראש. אה, ואני גם זוכר שהייתי שם כריות פלוצים על הכיסא שלו במיוחד לפני שיש ישיבה מיוחדת. עכשיו כשאני חושב על זה, אני חושב שאני מבין למה הוא בולע כל הזמן כדורים נגד..אתם יודעים.. גזים.
אז הסיבה שאני יודע שאתנה היא אלת החוכמה והצדק, זה משום שלמנהל היה פסל ברונזה עתיק על שולחנו. הוא טען שזוהי אתנה, ובכל פעם שהייתי עושה משהו רע הייתי צריך לנקות את הפסל עם נוצה! די אירוני הא…
"אני אשאיר אותך פה לבד מרסלוס, אוקיי?" אמרתי וצעדתי אל הגיחה שליד המעיין.
"אין בעיה אחי," השיב בחטף, ונהנה מאוויר הלילה השקט.