חרב הברק של זאוס – פרק 7

הבטתי בה במבט מופתע בזמן שעיני הכחולות נפערות בפליאה, לא הבנתי באותו רגע מה לעשות. היא הביטה בי גם, שערה החום והפרוע הסתיר במקצת את עיניה החומות שסרקו אותי מכף רגל ועד ראש. היא גם פערה את פיה, כמוני. עורה הכהה התלכלך מאדמה וכך גם הסחבות הירוקות שלבשה עלייה, כמה סימני חבלה מכוערים שקצת היה לי קשה להסתכל עליהם התנוססו על ידיה. כל מה שיכולתי להגיד זה. "אמילי?" ורכנתי את ראשי קדימה כדי לדעת אם היא עוד מדברת.
"בראיין למה אתה מדבר אל עצמך?" שאל מרסלוס בעיינים עצומות כאילו אני איזה מטורף, עוד רגע וחשבתי שזה נכון ושמה שאני רואה זאת בטח הזיה, מהסנאים וחלזונות מרוסקים שאכלתי אתמול. עד שמרסלוס פקח את עיניו ושאל, "היי, מי זאת?"
הוקל לי כשמרסלוס שאל מי זאת הנערה ההיא שבוודאות איני מדמיין אותה, הבטתי בה בחזרה ושאלתי. "אמילי זאת באמת את?"
"אין מצב שזה אתה.." מלמלו שפתייה היבשות, ראו בבירור שהיא לא שתתה ואכלה הרבה זמן.
"איך הגעת לפה?"
בלי שום קשר למה שאמרתי היא שאלה. "בראיין זה אתה?"
"כן זה אני," השבתי,"איך הגעת לפה?"
"רגע, רגע, רגע! אתה מכיר אותה?!"
"כן זאת אמילי, היא היתה החברה הכי טובה שלי בבית היתומים," אמרתי, "נכון?" פניתי אליה.
"כן." השיבה קלות. אף פעם לא ראיתי אותה כך, היא תמיד דאגה ששיערה יהיה מסורק היטב ושהיא תהיה תמיד נקיה. ולא מספיק שדולף ממנה ריח מצחין היא גם ניראתה מפוחדת, אפילו יותר מהפעם ההיא כשהיא ראתה שהמגיש של ארוחת הבוקר, היה בחור מפחיד ביותר שרטיה שמצויירת עליה גולגולת כיסתה את עינו הימנית. הבחור המעצבן שנתן לי את *הארוחה הטעימה* הזכיר לי אותו.
"אמילי הכל בסדר?" שאלתי.
היא נדה בראשה בשלילה, וכשסבתא רוזה ראתה את פניה המפוחדות היא פשוט היתה חייבת לעזור לה. זה ידוע שסבתא רוזה היא אישה חמימה וטובת לב.
"בואי אליי גבירתי הצעירה," ציוותה בחמימות, ואמילי נענתה בצייתנות. היא טיפפה בחשש אל האישה הזקנה בעלת השיער הלבן, וכשהיא נעמדה לידה הזקנה אמרה "בואי ותשכשכי את רגלייך במעיין, את ניראת עייפה מאוד מהמסע הקשה שבטח עברת בלילה..האם אני צודקת?"
"כן." השיבה קלות.
"תורידי את נעלייך ותשימי את רגלייך במעיין, זה מאוד מרגיע."
אמילי הורידה את נעלי הספורט הקרועות והמלוכלכות שלסבתא רוזה ניראו חריגות לחלוטין, והתיישבה על הסלע הארוך והחלק שעליה התיישבה סבתא רוזה. היא הכניסה את רגליה הכואבות אל מי המעיין הקרים ואנחה קטנה של הקלה יצאה מפיה. היא אספה בחופן יד מים צלולים והטיחה אותם בפניה שוב ושוב בעוד שאני ומרסלוס בוהים בה בציפייה.
"אמילי," קראתי והיא הסתובבה אליי כשחוטי שיער עבים נדבקים אל מצחה המנצנץ, פניה כבר לא היו מלוכלכות. "אז..איך בדיוק..הגעת לפה?"
"זה משהו שאני יכולה לשאול גם אותך." אמרה כשכמה טיפות זולגות מסנטרה.
"אוקי..אז ככה..הבחור הזה שלידי לק………."

"…וככה הגעתי לפה." סיימתי.
"אני מקנאה בך, הדרך שבה אני הגעתי לכאן הייתה קצת יותר מסורבלת."
"יקירתי את רוצה לספר את זה אחר כך? כי אם את לא רוצה לספר לנו זה בסדר גמור." הודיעה סבתא רוזה.
"אני מעדיפה לא לדבר על זה… הלילה האחרון היה מפחיד מאוד."
"זה בסדר יקירתי." אמרה סבתא רוזה כאילו היא נכדתה.
אווירה קודרת אף פעם לא הייתה אהובה עליי במיוחד, אז פניתי אל מרסלוס ואמרתי. "מרסלוס רוצה להיכנס למים?"
"ברור," אמר בהתלהבות, "זה מה שרציתי לשאול אותך."
אני ומרסלוס נכנסנו אל המעיין עם הבגדים וגילינו שהמים מאוד עמוקים.
כך עשינו עד הלילה, הבערנו מדורה, אכלנו כל מיני פירות שמצאנו ביער ושכבנו לישון ליד המדורה שבערה כל הלילה. לא ממש הצלחתי לישון, העובדה שקיבלתי שלושה חברים חדשים, ושאמילי יושנת ממש לידי עם חיוכה העדין, טיפה..הפריעו לי לישון. שכבתי לי על הדשא מתחת לכיפת השמיים השחורה כשרוח קרירה נושבת על פניי, עיני הביטו במיליארדי הכוכבים הלבנים והמנצנצים שנראו כאילו מישהו תולה אותם על תיקרה בצבע סגול כהה מאוד. פתאום, צצה במוחי המחשבה על מרסלוס יורה כדור בצלעותיו של המינוטאור, והשאלות לגביו. וממש ליד המחשבה הזאת קפצה המחשבה על אמילי שבתוכה היתה השאלה "איך לעזאזל היא בדיוק הגיעה לכאן?!".
בזמן שהבטתי אל השמיים בהרהור, בזווית עיני ראיתי דמות שחורה יושבת על גבעה לא רחוקה מאיתנו, הבטתי בה וראיתי שהיא עם הגב אלינו. מעניין מי זה, חשבתי, קמתי על רגליי וצעדתי אל הדמות. לאט לאט ראיתי בבירור מי זאת הדמות לאור הירח, במיוחד בגלל השיער הבלונדיני.
"מרסלוס מה אתה עושה כאן?" שאלתי.
"חושב על הזמן שלי." השיב.
"ידעתי שאתה לא מיוון העתיקה." אמרתי בניצחון."אז מאיזה זמן אתה?"
"אני..מ……….