חרב הברק של זאוס – פרק 6

המינוטאור שם לב שאנחנו מתרחקים ממנו, וכתוצאה מכך הוא התעצבן עוד יותר. בליווי של שאגה מחרישת אוזניים הוא התחיל לדהור לעברנו עם רגליו האחוריות, כשהנזם המוזהב והמעוגל שהיה באפו חבט בשפתו העליונה בכל צעד וצעד, ונתן לו חזות מאיימת כל כך עד שהסוסה שלי שעטה במהירות בלי שאפילו דירבנתי אותה. קרניו המלוכלכות והמשוננות עוד רגע פילחו את זנבה החום והסבוך של סוסתי. חשבתי שזה הסוף. עד שמצאתי את עצמי מביט במרסלוס בהפתעה. הוא פשפש בתיק העור שלו והוציא משם אקדח מעוגל, עשוי עץ שמעוטר בעיטורי זהב ססגוניים. מיד לאחר מכן הוא כיוון אותו לעברי וצעק.
"בראיי תתכופף! עכשיו!!"
הייתי כל כך מבולבל באותו רגע עד שהתכופפתי ללא התנגדות, מיד לאחר מכן קול נפץ אדיר נשמע מכיוונו של מרסלוס.התיישרתי והבטתי לאחור, ראיתי את המינוטאור צולע אלינו כשהוא שואג שאגת זעם מחלחלת אל השמיים שהעלתה בי לרגע צמרמורת קרה בגבי. הבטתי בו מתרחק ומתרחק והפנתי את מבטי לקדימה. שאלות רבות צצו סביב ראשי, איך זה הגיוני שלמרסלוס יש אקדח? מאיפה הוא השיג אותו? והשאלה שהכי הציקה לי זאת, האם יכול להיות שמרסלוס לא בה בכלל מהזמן הזה?יכול להיות שבגלל זה מרסלוס יודע צרפתית? שפה שעדיין לא דיברו בה בימנו. ככל שחשבתי יותר על מרסלוס ככה הבנתי שהוא יותר מאיזה חייכן מוזר, ככה הבנתי שיש בו מסתוריות מסויימת.

אחרי כמה זמן שרכבנו על הסוסים במהירות, עברנו לדהירה קלה ומדהירה קלה עברנו לטפיפה.
עצרנו ליד מעיין ונתנו לסוסים לנוח, השמש כבר היתה באמצע השמיים, והיינו די עייפים.
כמובן לא רצינו לישון, אבל מנוחה קלה אחרי ששור מטורף רודף אחריך באמת לא תזיק. החלטתי שאני לא אשאל את מרסלוס כרגע איך הוא השיג את האקדח, למרות שהסקרנות שלי כמעט גברה עליי לא שאלתי. ירדתי מהסוסה שלי וליטפתי את אפה הרך בחיבה,
"אתה יודע שאתה צריך לתת לה שם נכון?" דיבר קול בעל מבטא צרפתי, הבטתי לאחור וראיתי את סבתא רוזה משכשכת את רגליה הכחושות במי המעיין הקרים והצלולים שצבעם היה תכלת אצילי, "נכון?" חזרה על שאלתה.
"אבל היא לא שלי." השבתי.
"אם היא לא היתה שלך, אז היא לא היתה נותנת לך לרכוב עליה. הסוסה הזאת היא של זקן נרגן ששמו הוא..אם אני לא טועה..מולסטוס, הוא לא מאכיל אותה טוב ולא מטפל בה כמו שצריך. אבל אתה הצלת אותה מהמינוטאור שידוע באהבתו לאכילת סוסים, ואחרי דהירה שכזאת אתה נתת לה עוד מי מעיין צלולים."
"אבל אני הצלתי את עצמי." שללתי.
"היא חושבת," הצביעה, "שאתה הצלת אותה."
הנהנתי באישור והבטתי בסוסה כשאני חושב על שם מתאים, לא ידעתי איך לקרוא לה, עד שהשם של הכלבה שלי שמתה ממחלה קשה עלה במוחי. "סיירה," הכרזתי בשקט כשידי מלטפת את אפה הרטוב, "אני אקרא לה סיירה."
"שם יפה." החמיאה סבתא רוזה באצבעות משולבות שנחות על ברכיה, והפנתה אליי את גבה בהנאה מהמעיין. ישבתי על הדשא הירוק וראיתי את מרסלוס שוכב בשאננות על גבו, כשהוא מביט אל העננים בחולמנות. נאנחתי בשעמום וחשבתי על הזמן שלי, חשבתי על הנערה הזאת שתמיד היתה משכרת אותי ביופיה, בחיוכה, ואפילו בחוכמתה, אמילי שמה. אני והיא היינו החברים הכי טובים, טוב..לפחות היא חשבה כך. דמיינתי את שערה החום והגולש ואת עיניה החומות שנוצצות אליי בחינניות בכל פעם שאני רואה אותה. עוד אנחה יצאה מפי, הפעם של עצב, ידעתי באותו רגע שאני אף פעם לא אראה אותה שוב, שאין לי יותר הזדמנות להגיד לה שאני…אתם יודעים..מחבב אותה. בעוד ראשי נח על כף ידי, עיני נלכדו במראה של אמילי מציצה מהשיחים. בטח אני מדמיין,חשבתי, אך כשראיתי אותה יוצאת משם, רק אז הבנתי שאני הוזה. עדיין לא אכלתי ארוחת בוקר היום, למרות שככל הנראה הייתי מסרב, הבטן שלי קרקרה קלות. ככל שהיא יותר התקרבה ככה היא היתה יותר ברורה, לאט לאט התחלתי לפעור את פי בתדהמה, עכשיו הייתי בטוח שהיא אמיתית!
"אמילי?" שאלתי………………………………….