חרב הברק של זאוס – פרק 4

מרסלוס ואני ישבנו על הדשא כשהשמש התחילה להאדים במקצת, האויר נהיה קריר והשיער השחור שלי התנופף טיפה לאחור כמו דגל של ספינת פיראטים. מרסל פתח את פיו והתחיל לומר את סיפורו "3000 שנה לפני שנולדת, אדם מוזר מאוד שקוראים לו..אם אני לא טועה…כריסטופר בלור, הגיע לכאן"
"כריסטופר בלור?" שאלתי בתמיהה.
"כן, כריסטופר בלור, הוא הגיע מזמן אחר, לא ידוע איזה אבל איך שהוא הגיע לכאן, זאוס אבי האלים חש בנוכחותו." הוא פלט אנחה קטנה והמשיך."זאוס שידוע בנדיבותו הרבה, הסכים לו להישאר בהר האולימפוס במשך שבוע..אתה יודע כדי להתאקלם בעולם החדש שצופה לו." הוא עצר לרגע, הוא נראה כאילו הוא שוקל את מילותיו בכובד ראש, דבר שלא ראיתי בכלל מאז הכרתיו.
"ומה קרה אז?" נאלצתי לשאול.
"כריסטופר בלור נהיה חביב בעיני האלים, הוא היה מצחיק, משעשע, אפילו חברותי."
"נשמע כמו בנאדם טוב." הסקתי בקול ושכבתי בקלילות על הדשא הרך.
"אז זהו..ש..לא," שלל את דברי "כך הוא היה בהתחלה, אבל לאט לאט הוא התחיל להמציא שקרים נבזיים על זאוס."
"כמו מה למשל?" שאלתי בסקרנות שמלווה במצח מקומט.
הוא פלט אנחה נוספת וענה לתשובתי "שהוא מנצל את כולם, ושהוא שומר את כל התהילה לעצמו… כל מיני."
"והם האמינו לזה?"
"חלקם," ענה במהרה "היו כאלה שנשארו נאמנים לו כמו אפולו, ארטמיס, אתנה, פוסידון, ואפרודיטה."
"ומה עם האחרים?" שאלתי.
"האחרים..האמינו לכל שקריו של השד הנתעב הזה. האדס, ארס, הרה, דיוניסוס אפילו הרמס כל אלה האמינו לו."
"וואו..אבל רגע, אמרת לי לפני כמה זמן שיש עוד אל, הזה שהכין את הקמע," הוא הביט בתכשיט והחזיר אליי את מבטו "הפסטיס או משהו כזה."
"כן הפייסטוס ודמטר, הם שוחרי שלום כך שהם נייטרלים. במיוחד הפייסטוס הוא אולי מכין כלי נשק אבל הוא בהחלט מעדיף לא להשתמש בהם." הוא השתהה מעט, למעשה כך עשיתי גם אני. אך אחרי זמן ממושך הוא שבר את השתיקה שסררה ביננו. "בראיי," קרא לי בלחש מדכא "האולימפוס כבר לא שייך לזאוס, כריסטופר בלור המטורף ושאר האלים כבשו אותו."
"מה?!"
"כן, וזה לא הכל, הסיבה היחידה שכריסטופר בלור בכלל הסיט את האלים נגד זאוס, זה בגלל שהוא חשק בחרב הברק שלו. מהרגע הראשון שראה אותה, הוא ידע שזאת לא סתם חרב, הוא ידע שמי שמחזיק בה נהיה היצור החזק ביותר עלי אדמות!"
שרקתי לרגע בחוסר טאקט ושאלתי שאלה שידעתי שאני אתחרט עליה "ואיך אני קשור לזה?"
"זה העניין בראיי..אבא שלך הוא..זאוס."
"זאוס?!"
"כן." אישר בעוד אני הייתי בשוק, זאוס?! איך לעזאזל זאוס הוא אבא שלי. הוא הביט בי לרגע והחליט לשנות נושא "שמע, השקיעה התחילה לרדת, אולי כדי שנישן הלילה בביתה של סבתי."
"סבתא שלך?! אתה לא חצי אל?"
"ברור שאני חצי אל, אבל זה לא אומר שאין לי קשרים אם משפחתי האנושית."
"אההה."

מרסלוס ואני הגענו אל כפר קטן, שבתי לבנים אם גגות קש מפוזרים בו. תרנגולות שמחפשות גרגרים
ופרות שמנות שמחפשות דשא למרעה הסתובבו שם חופשי. הגענו שנינו אל בית די גדול יחסית לכל הבתים הקטנים מסביב. מרסל דפק 3 פעמים על דלת העץ המתפרקת, ובתגובה קול צעדים בקע מהצד השני. אחרי רשרוש רם של שרשראות ופתיחת הרבה מאוד מנעולים. זקנה כחושה ונמוכת קומה בעלת שיער לבן כשלג הביטה במרסל בחיבה, היא סרקה אותי וחיוך מחמם ומחבק התגלה על פניה החיוורות. היא לבשה שכמייה ירוקה ודהוייה, ועיניה הירוקות נצצו כמו זיקוקי די-נור כשהיא ראתה שמרסלוס נכדה היקר, השלים סופסוף את משימתו.
"היכנסו בבקשה." ביקשה במבטא צרפתי קל, ופינתה את הדרך, זה נשמע לי מוזר שלמישהי ביוון העתיקה יש מבטא צרפתי – אפילו קל.
"תודה סבתא רוזה." הודה מרסל וניכנס אל הבית, אני ניכנסתי אחריו.
ישבתי מול השולחן לקראת ארוחת הערב, בחשש קטן לגבי מה שיהיה מוגש. הטעם של החלזונות והסנאים יצא לי מהפה רק לפני כמה דקות, ואין לי שום כוונה להחזיר אותו לשם. אך הופתעתי לגלות שעוף טרי שכב מולי על צלחת. אכלתי כאיבת נפשי באותו לילה. סבתא רוזה הציעה לי להחליף את החולצה השחורה שלי והג'ינס הכהה שישב על מותניי בטוניקת פשתן נוחה. היא נתנה לי מיטה קטנה עשויה נוצות אווז ונרדמתי עם בטן מלאה.

בבוקר מרסלוס העיר אותי בחבטה, ונידנד אותי קדימה ואחורה. "בראיי קום! עכשיו! אתה בסכנה!"
"מרסל מה קורה לך?" מלמתי בלי הבנה.
"קום כבר! הוא הגיע!"
"מה זה הרעש הזה?" שאלתי מה פשר כל הצעקות האיומות בחוץ.
"תעיף מבט אל החלון ותבין!" אמר.
הבטתי מעבר לחלון וראיתי את הדבר המוזר והמפחיד ביותר שראיתי עד כה……………………..