חרב הברק של זאוס – פרק 3
רגע אחד, מה הוא אמר הרגע?! יוון העתיקה?! איך לעזאזל הגענו אל יוון בכלל. הבטתי מסביבי וראיתי חומה של עצים סבוכים מקיפה אותי. באותו רגע עדיין שכבתי על האדמה כשידי תומכות בי מאחור, יכול להיות שזאת בדיחה? רגע אחד, ברור שזאת בדיחה! הרי זה לא הגיוני שאני אחזור אחורה בזמן. הבטתי במרסלוס בגיחוך ואמרתי. "אוקיי, איפה המצלמות?"
"איזה?" שאל בחיוך תמים.
"טוב מרסלוס, הבנתי את הבדיחה עכשיו תחזיר אותי לבית הספר אני אאחר לשיעור."
מרסל הביט בי בתימהון וצחק "חחח רגע אחד, אתה באמת חושב שזאת בדיחה? חחח."
"מרסלוס הבנתי כבר את הבדיחה, עכשיו תחזיר אותי."
"אוקיי אם זאת בדיחה, אז אתה חושב שיכולתי לעשות את זה?" הוא נשא את צעדיו אל סלע גדול ביותר בעת שנחרתי בבוז כלפי הבדיחה הלא יוצלחת. אך כשראיתי שהוא תחב את ידו אל הסלע בלי שום מאמץ, רק אז החסרתי פעימה. חשבתי לרגע שאולי זה עשוי מעיסת עיתונים, וכשניסיתי…
"אחחח" נאנקתי מכאב, על ידי הפצועה. לקול צחוקו הלועג של מרסלוס.
"נו, עכשיו אתה מאמין לי?" צחק מרסלוס.
"טוב אני מאמין לך!" רטנתי בכאב, ואז כירכור מצמרר יצא מבטני.
"אני רואה שמישהו פה רעב הא, בו" אמר בהזמנה מפתה "אני מכיר מסבאה טובה מאוד שנמצאת בסביבה." יופי, חשבתי, לא יזיק לי לאכול משהו, לא אכלתי ארוחת בוקר.
הגענו לביתן שמעל משקופו יש כתב לא ברור ביוונית, שכנראה אומר 'מסבאה'. לא יכולתי שלא להיכשף על ידי ריחו המתקתק של הבשר, אדי הריח משכו אותי בריחוף אל פתח המסבאה. הייתי כל כך רעב עד שיכולתי לאכול סוס. היו שם שולחנות וכיסאות עץ, שטרמיטים התחילו כבר לאכול אותם בהנאה. היה שם דלפק מתכת שעליו נשען טבח עם זקן מלוכלך שרטייה שחורה כזפת מסתירה את עינו המעוותת, מצחו היה מקומט וראשו המבריק היה מגולח. לא מראה נעים לעין.
"סקארי! חברי הוותיק," קרא מרסלוס בקול, "מה דעתך להביא לבחור הרעב הזה ששם, את מנת הבית המפורסמת שלך הא!" הוסיף באצבע עליזה כלפיי. התקרבתי לאט לאט אל הכיסא וחשתי אי נוחות. הוא נכנס לחדר מסוים והוציא משם קערה מלאה ברפש חום. תארו לכם מצב כזה:
איש שנראה כאילו רק עכשיו יצא ממסך הקולנוע, באמצע סרט אימה. בה ומגיש לכם רפש מגעיל, בידיעה שהאיש הזה יכול לתלוש לכם בקלות את הפנים מהמקום. מה אתם הייתם עושים?
טוב, אני ידעתי בדיוק מה לעשות. סתמתי את האף ליקטתי קצת מהרפש ו……
זה היה טעים מאווווווווד.
"וואו זה ממש טעים" הכרזתי עם כמה כפות גדושות בפי.
"אמרתי לך, סקארי הוא אחד הטבחים הטובים ביותר באזור." צחק מרסלוס.
סיימתי את הקערה ושאלתי את הטבח "תגיד, ממה זה עשוי?"
"חלזונות וסנאים שליקטתי בעצמי." אמר בקול חלול.
"וואו מגניב…רגע..מה?"
"סנאים וחלזונות מרוסקים."
"אוי..לא..למה?" הוספתי בפרצופים מלאי בחילה. יצאתי החוצה והוצאתי את הנשמה דרך הפה…
"סליחה בראיי אני אפצה אותך." אמר מרסלוס בחיוך כתמיד.
"אל תתקרב אליי," הזהרתי, "אתה מטורף!"
"נו בראיין בפעם הקילו(אלף ביוונית) סליחה, אני אעשה הכל רק תסלח לי."
"יודע מה?! תחזיר אותי הביתה!"
"אוו..אמממ..זה קצת בעיה..כי..אני לא יכול."
"למה?" רטנתי.
"כי אני צריך אותך..האלים צריכים אותך."
"מה זאת אומרת?"
"אולי אני צריך לתת לך כמה הסברים."
"כן אתה באמת צריך לעשות את זה." עקצתי.
"אז ככה זה מתחיל…………………………………………………………………
תגובות (2)
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח חלזונות וסנאים מרוסקים!!!!!
אוי איככככססס!!!!
ואני מרגישה סוג של הזדהות כי אני נמצאת כרגע ביוון…
אז..זה מוזר לקרוא סיפור על יוון …מאודדדדד…
חחחחחחחחחח חלזונותת סנאיםםם -מרוסקים!
איך אתה יכול להתעלל בדמות?!?
איכססס, מסכן הבן אדם… :)
אבל הפרק מוצלח מאוד.