חרב הברק של זאוס – פרק 1

היום זה היום הראשון שלי בלימודים, סוף סוף יהיו לי חברים אמיתיים ולא הנערים המעצבנים האלה שיש בבית היתומים. הנפתי את תיקי על כתפי ונשאתי את צעדיי אל התחנה, זה היה יום כל כך יפה.
הציפורים הקטנות צייצו מזמורים שונים, השמש העולה מכיוון מזרח הציצה מבין ההרים ואפילו בית היתומים לא נראה לי באותו יום כמו חורבה.
התיישבתי על ספסל עץ חום, שלידו תמרור עצור וחיכיתי שההסעה תבוא. חיכיתי וחיכיתי ו… חיכיתי.
הבטתי שמאלה וראיתי מכונית לבנה עוברת בנתיב אחד, ואז הבטתי ימינה וראיתי מכונית אדומה נוסעת בנתיב אחר. מה שמוזר זה שכשהבטתי ימינה, בזווית העין ראיתי נער..טוב..איך אפשר להסביר, מוזר. ואני לא מדבר על זה שהוא הביט בי בצורה מלחיצה, זה מה שכולם עושים כשהם רואים את העיינים הכחולות והנוצצות שלי. אני מדבר על זה שהוא לבש טוניקה לבנה וקטיפתית, שמחוברת אל מותניו בעזרת חגורת עור, שמעוטרת בכתבי זהב לא ממש ברורים.
למה הוא מסתכל עליי ככה, או יותר נכון להגיד נועץ בי מבט. הרגשתי שעייניו הירוקות פילחו אותי כמו סכין. "נו כבר תפסיק להסתכל עליי" זה מה שרציתי להגיד לו, אבל כשראיתי את השרירים המוצקים שלו, העדפתי שלא לעשות זאת.
ואז, הצפירה הגואלת הגיעה, אוטובוס בית הספר חיכה לי. הדלת הצהובה נפתחה ועליתי על מדרגות האוטובוס, בזמן שנהג בעל שפם גדול וחום מרים לכבודי את כובעו הכחול.
"ברוך הבא להסעה, בחורצ'יק." אמר הנהג בעליצות.
"תודה" אמרתי וחיפשתי לי מקום להתיישב. "אפשר לשבת כאן?" שאלתי נערה בלונדינית.
"לא." אמרה בקרירות.
הרמתי גבה והמשכתי אל נער בעל שיער שחור שנערם כלפי מעלה בעזרת כמות רבה של ג'ל.
"אני יכול לשבת?" שאלתי.
"עוף מכאן." אמר בתקיפות בעודו מביט בקביעות בחלון.
נרתעתי מעט והעדפתי לא להתעסק איתו. למרות שגופי לא מראה את זה, אני לא גיבור גדול.
המשכתי הלאה בזמן שכמה נערים ונערות כבר אמרו מראש שהם לא רוצים לשבת לידי.
היה שם מקום פנוי שלא ישב שם אף אחד, היתיישבתי שם ושמתי את תיקי האדום לידי. פשוט אין לי כוח שאיזה סנוב נפוח יחליט לשבת לידי. כשהאוטובוס הגיע אל בית הספר, ירדתי ממנו והופתעתי לראות את אותו נער נשען על הגדר ונועץ בי מבט. יכול להיות שהוא באמת עקב אחרי עד לכאן? הרי זה לא הגיוני התחנה שלי רחוקה בקילומטרים מבית הספר.
נכנסתי דרך השער, והנער ההוא עקב אחריי. מידי פעם הצצתי לעבר כתפי ועדיין ראיתי אותו, עד שכבר נשבר לי. הסתובבתי אליו ואמרתי "אוקיי, מה אתה רוצה?"
הוא חייך ושאל "איך קוראים לך?"
"תגיד לי את השם שלך, ואני אגיד לך את שמי מה דעתך על זה?"
"מרסלוס." חייך
"מה? תגיד אתה צוחק איתי?" שאלתי בגיחוך.
"ברור שלא, אמרתי לך את שמי, עכשיו תגיד לי את שימך?" אמר בחיוך
"אוקיי, קוראים לי בריאן, אז…למה אתה עוקב אחריי"
"העיינים שלך, אין הרבה אנשים שיש להם עיינים כאלה"
הרמתי גבה ואמרתי "אוקיי, אתה" הצבעתי "עוקב אחרי" ואז הצבעתי על עצמי "בגלל העיינים שלי?"
"לא רק בגלל זה." אמר בקלילות ומיד שמתי לב שכל הבנות מביטות בו.
"אז בגלל מה?" מיד אחרי שאמרתי זאת הצלצול נשמע בקול. "יודע מה, לא משנה." הסתובבתי ופסעתי לכיוון הכיתה.
"היי רק רגע, חכה" אמר וחסם את דרכי. "תשמע אני חייב להגן עליך"
"מפני מה?" אמרתי, ופתאום הבנתי שפתחתי פה לשטן. אריה בעל גוף של עז פרץ את דלת הכניסה לבית הספר, ורק אחרי כמה רגעים הבנתי שהזנב שלו זה בעצם נחש מתפתל. כל התלמידים שעדיין לא הספיקו להיכנס לכיתה, זרקו את הספרים מידיהם וברחו.
"הוא רוצה להרוג אותך עם עדיין לא הבנת." חייך
"מה זה לעזאזל?" אמרתי בבעתה, ומיד ה..דבר הזה התחיל לדהור לעברנו.
"כימרה, היא באמת מטרד רק שתדע." אמר בקלילות.
"אתה לא הולך לעשות משהו? הוא דוהר לעברנו." אני לא מאמין, הבחור הזה כל הזמן נינוח ושליו גם במקרים הגרועים ביותר.
"אוקיי, הינה זה בה." אמר כשהכימרה כבר היתה במרחק נגיעה מאיתנו, היא זינקה אלינו בשאגה אדירה ו…