חצי רגל באדמה – פרק 88

התעוררתי בבוקר ורציתי לברוח. זכרתי איפה אני. זכרתי מה קרה. זכרתי כל פרט מטופש מאז שחזרנו אתמול בלילה למחנה.
כירון החליט פתאום שהמסע הוא כן מסע חיפושים ולא הסביר לי למה. לא השתתפתי בשריפת התכריכים של אחי. ישבתי ליד הים בחושך, לבד. במשך שעות. רק כי לא רציתי לראות אף אחד.
בסופו של דבר ידעתי שההרפיות לא בדיוק מתות עליי אז פניתי אל הביתנים אחרי שהיתי בטוחה שכולם ישנים.
הביתן היה כל כך שקט. כל כך ריק. כל חלקיק בחדר הזכיר לי את פרסי וגרם לי לפרוץ בבכי שוב ושוב.
קמתי וצחצחתי שיניים. התקלחתי והתלבשתי. הבטתי שוב ביתן המרוקן שלי. הכל היה כל כך ריק.
משהו אצלי מת. אני מניחה שגם ראו את זה עליי. הסתובבתי בין חניכים שבירכו אותי בשקט לשלום וכאלו שמיהרו להמשיך בדרכם כשהם ממלמלים דברי התנצלות. לא ממש הקשבתי.
הרגשתי רע. ממש רע. כאילו אני חולה. הלב שלי דאב וידעתי שאני לא אהיה מסוגלת לעמוד בכאב הזה הרבה זמן.
הכאב הזה, של אובדן. היה קשה יותר מכל כאב אחר שחוויתי בחיי. ואני כבר עברתי כמה דברים כואבים.
בדיוק אז ראיתי את תומאס ולוקאס. והם צעדו לקראתי.
'לא' חשבתי, 'ממש לא'.
הסתובבתי במהירות וברחתי. לא התכוונתי לדבר עם אף אחד עכשיו. ידעתי בארוחת הבוקר שחניכים נועצים בי מבטים ובכל זאת התרכזתי באוכל שהוגש לי. אבל הכל היה טפל.
אחרי ארוחת הבוקר הסתובבתי במחנה כמו רוח רפאים. לא ממש ידעתי מה אני עושה פה. הרי יכולתי ללכת הביתה…. ואז מה?
אמא שלי בגדה בי. נזכרתי בכאב, אפילו היא החליפה אותי.
לא רציתי בכלל לחשוב מי היה הבחור ההוא. הבטתי באש שברחבה לפני הביתנים שהייתה בהירה מאוד באור השמש. הסטיה לא ישבה שם.
התיישבתי בשקט וחיכיתי. "אפילו את החלפת אותי?" שאלתי בשקט את המדורה בעיניים לחות. הסטתי את מבטי מהאש.
"אמה, יקירתי" הסטיה הביטה בי, הפעם היא הייתה נראית כמו מבוגרת. לא בלבוש הילדה החמודה שלה. הבטתי בה, השיער החום ארוך מאוד ועיניה היו מלאות אהבה.
"שלום.. הגבירה" הצלחתי לומר.
"זה לא בריא לך" היא אמרה בשקט והביטה בי, "אסור לאדם לשקוע בעבר. אסור לא להצטער על מה שקרה. עליו לתקן את ההווה. לא לשקוע בעבר"
"מה זה כבר משנה?" שאלתי בשקט, "אני מיואשת לגמרי".
"זה מה שהיא רוצה שתרגישי". ידעתי על מי הסטיה מדברת ולא עצרתי אותה, "היא רוצה שתהיי שבורה. מרוסקת. שלא תרצי יותר להישאר פה. ואז תעשי טעות שרבים עשו."
"אני לא אצטרף אל גאיה" מלמלתי בשקט
"רבים חשבו כמוך ונפלו בפח" הסטיה הנמיכה את האש מעט.
"הסטיה.. את חושבת שאני.. אני אשמה במוות של פרסי?"
"אני לא חושבת יקירתי. חשבי על זה, מה פרסי היה אומר לך? האם היה מאשים אותך?"
"אני…" התחלתי אבל הסטיה הרימה את ידה.
"אל תגידי ולא מילה אחת. רק חשבי על דבריי" היא חייכה בעצב, "עכשיו עליי ללכת. מחפשים אחרייך"
"מי מחפש אותי?" שאלתי בשקט.
אבל הסטיה התפוגגה בדיוק כשיד יציבה הונחה על הכתף שלי.
הסתובבתי וראיתי את תומאס.