חצי רגל באדמה – פרק 87

פקחתי עיניים, ובהיתי בתקרה הלבנה שבביתן אתנה.
שפשפתי אותן, ואז הסתובבתי כדי לראות את הדרגשים שבצד השני.
כל אחיי ישנו, מלבד אנבת', שהייתה ישובה בדרגש שלה, קוראת משהו במחשב הנייד שלה.
"בוקר טוב" מלמלתי לה.
"בוקר טוב, תומאס" אמרה אנבת' בחיוך. "קיבלת מכתב."
היא הושיטה לי מעטפה לבנה.
נטלתי ממנה את המעטפה. בול לא מזוהה. כתב היד הנטוי של אבא שלי היה רשום על המעטפה.
פתחתי בידיים רועדות את המעטפה.
בפנים, היה מכתב שלם, בכתב היד של אבא שלי.

תומאס היקר,
כירון כבר הספיק להסביר לי שנלקחת למחנה החצויים, ושם אתה נמצא. הוא סיפר לי שאתה כבר השתכנת בביתן אתנה, על פי אמא שלך.
לא יכולתי כמובן לספר לך שאתנה, האלה היוונית היא אמה שלך, כיוון שידעתי שככה המפלצות ימצאו אותך. אני מקווה שאתה נהנה במחנה, ומתאמן להיות גיבור, ואני אשמח אם תחזור הביתה ללמוד בבית הספר. ועוד דבר, יום הולדת שש עשרה שמח, בן שלי. זה נראה כאילו רק אתמול נולדת, וכבר עכשיו עברו שש עשרה שנים. בחיי, אני מזדקן.
אני מחכה לפעם הבאה שאפגוש אותך.
באהבה,
אבא.

דמעות עלו בעייני.
"אבא שלך?" שאלה אנבת', והרימה גבה.
"כן" אמרתי.
"ודרך אגב, יום הולדת שמח." היא אמרה.
"איך גילית?" שאלתי.
"ניחשתי" היא אמרה, מחייכת אלי. "בן כמה אתה?"
"שש עשרה" אמרתי.
"וואו! אתה כל כך עצום!" היא אמרה ופתחה את ידיה כמו שעושים לילדים קטנים.
"אני יודע" גיחכתי.
קמתי מהדרש, ונכנסתי למקלחת בביתן אתנה. צחצחתי שיניים, והתלבשתי, לראשונה בבגדי מחנה החצויים. הבגדים עליהם פנטזתי במשך זמן לא קצר.
יצאתי מהמקלחת.
"אז… אנבת'… מה דעתך שנצא לפיקניק?" הצעתי.
"פיקניק?" שאלה אנבת'.
"אותו אחד שנהרס לנו" אמרתי.
"אז לקרוא ללוקאס ולאמה?" שאלה אנבת'.
"אם הם חזרו" אמרתי.
"ימינה" אמרה לי אנבת', והצביעה לי על הדרגש עליו שכב לוקאס. ידיו חיבקו את האוויר הריק, כאילו הוא מחפש את ברונסי.
"נו שיהיה" אמרה אנבת'. היא לקחה דובי חום משלה, ושמה בין הזרועות של לוקאס.
לוקאס חיבק אותו, והסתובב.
"לכולם כאן יש דובים?" שאלתי.
"לא יודעת" אמרה אנבת' "זה פשוט כייף."
"משחרר" אמרתי, נזכר בעובדה שברונסי של לוקאס עזר אפילו לי. "איפה מאמצים דובי מחמד?"
"אני אקנה לך ליום הולדת" אמרה אנבת', וגיחכה.
נזכרתי מחדש שזה יום ההולדת שלי.
בלב הרגשתי אופוריה חדשה. ידעתי שזה הולך להיות אחד מימי ההולדת הטובים ביותר של אי-פעם, אם לא הטוב ביותר.