חצי רגל באדמה – פרק 86

הבטתי במים. כבר מזמן הפסקתי למחות את הדמעות שזלגו בלי הפסקה. לא יכולתי לעצור את עצמי, וכאב לי. בכל מקום.
עצמתי עיניים בפעם העשרים אולי ודמיינתי את פניו של פרסי. הן נגלו אליי בברור, צוחקות, שמחות, מלאות אהבה.
איננו.
נשכתי את שפתיי והבטתי במים. השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת. ואז, מתוך המים, יצא היפוקמפוס זוהר והוא קרא לי. כלומר, ממש קרא לי.
"הגבירה" הוא אמר והביט ישר לכיווני, "שלחו אותי לקרוא לך"
הבטתי בו עוד רגע. ואז נכנסתי למים בעקבותיו.
"החזיקי בי בבקשה, הגבירה" ההיפוקמפוס ביקש. "נגיע תוך רגע".
הוא נכנס למים ולרגע שכחתי שאני יכולה לנשום מתחת למים אז עצרתי את הנשימה. אבל אחרי ששחררתי זה היה קל יותר. נזכרתי בשיטה שפרסי לימד אותי איך לנשום באופן נורמאלי בגלל שתאמינו לי, לנשום באופן רגיל מתחת למים זה לא בדיוק קל. גם אם אתם הילדים של פוסידון.
ירדנו וירדנו עמוק לתוך המים עד שכבר הכל התחיל להשחיר מסביב והיה קשה לראות לאן אנחנו צוללים.
ואז ראינו את זה: הארמון היה גדול יותר מהעיר שבאולימפוס והוא היה המקום הכי יפה בעולם, לדעתי. היו שם חצרות ענקיות, גנים ובניינים מוקפים עמודי שיש. הגנים היו מעוצבים ממושבות של אלמוגים וצמחי ים זוהרים. בכמה מקומות היו פזורים פנינות בגודל כדורסל ששימשו מקור אור. הבניינים –שלושים בערך- היו עשויים צדף. לבנים ומבריקים בקשת של צבעים שגרמה לי לחשוב על איריס, מה שישר גרם לי לחשוב על תומאס ועל כובע "מאמ"י המטופש שלקח בפעם הראשונה שהבאתי אותו למחנה.
הדחקתי את המחשבה מראשי.
ההיפוקמפוס הוריד אותי באחת מגינות האלמוגים ויצא לדרכו. הבטתי במבנה הענק הזה. זה אמור להיות אחד מהבתים שלי… כביכול.
"למה כביכול?" מישהו שאל. האמת שהיה היה יותר כמו רעידות קטנטנות בראש שלי מאשר דיבור.
הסתובבתי. אבא שלי, בחליפה קצת יותר רשמית ממכנסי חאקי, חולצת הוואי כתומה וכובע דייגים הביט בי וחייך. הוא חיכה לתשובה.
"אף פעם לא הייתי פה" עניתי, "זה לא מרגיש לי כמו בית".
הוא הביט בארמון שלו. "אני מבין."
"אבא, פרסי – "
"בבקשה, אמה" הוא אמר בשקט והסיט את מבטו לרגע, "אני לא קראתי לך בשביל שנדבר על פרסי"
"אז למה קראת לי?" שאלתי בשקט.
"אני יודע איך את מרגישה" הוא אמר, "אני מבין אותך. אבל יש כמה טעויות שאת צריכה לתקן במחנה. בריחה היא לא אפשרות נכונה"
"אמר זה שנטש אותי וברח?" חצי שאלתי חצי מלמלתי.
"כן. גם אני עשיתי טעויות. אבל לזכותי יאמר שביקרתי אותך" הוא הביט בי ועיניו נצצו באהבה, הוא הצביע לכיוון החזה שלי, לכיוון הלב, "ממש כאן"
"וגם כאן" הודיתי והצבעתי לכיוון ראשי.
פוסידון צחק. "כן, גם שם"
"אבא.. פרסי.. הוא יהיה בסדר?"
חיוכו של אבי התערער לרגע. "האדס לא סובל את פרסי. פרסי פגע באגו שלו קצת יותר מדי עם המשחקים שלו. אבל למרות הכל אנחנו לחצנו עליו להתנהג כראוי."
"אנחנו?" שאלתי והרמתי גבה.
"האלים האולימפיים" הוא אמר בחיוך, "תתפלאי, אנחנו לא רק רעים וחסרי לב. אנחו מכירים בגיבורים שלנו"
"הלוואי שזה היה ככה במחנה" מלמלתי
"ואם כבר מזכירים מחנה" אבא שלי חייך, "מישהו מחכה לך למעלה".
ההיפוקמפוס שלי הגיע ואני נתליתי עליו כששאלתי: "מי?"
אבל לא קיבלתי תשובה. אבא שלי נופף לי בזמן שעליתי אל פני המים בעזרת ההיפוקמפוס. כשהגענו למעלה נפרדתי ממנו ויצאתי את החוף. התרכזתי והוצאתי את כל הרטיבות מהבגדים שלי והחזרתי אותם לים.
ואז ראיתי אותו. עומד שם ומביט בי בשקט, כאילו הוא מפחד להתקרב או לדבר.
השמש התחילה לשקוע. אהבתי את השקיעות ליד הים, הן תמיד נראו לי כל כך יפות ורומנטיות. עכשיו, הן התאימו לי יותר מתמיד.
"אתה כועס?" שאלתי בשקט, "אתה שונא אותי?"
הוא לקח צעד ראשון לעברי וחייך, הרמתי את מבטי כשהוא כבר עמד ממש לידי.
"אני לא מסוגל לכעוס עלייך, אמה" הוא אמר, "אני אוהב אותך. את יודעת את זה".
ברקע הייתה השקיעה הטובה ביותר אי פעם כשלוקאס תפס בפניי ונישק אותי.