חצי רגל באדמה – פרק 85

הרגשתי כאבים. לא של הראש, לא של הבטן, לא סחרחורות. כאבים ברגשות. כאב ברגשות האשמה. כאב לב מטאפורי. כאב חזק של אשמה, ושל פחד.
הבנתי מהר מאוד מה זה אומר להיות חצוי, ועכשיו אני לא רוצה את זה יותר. אחרי שמת לי מי שיצאתי איתו למסע, ואחרי שאמה חתכה בי חתך עמוק…
לא היה לי את מה לחבק, והבנתי למה ללוקאס יש את ברונסי. אוי לי. ברונסי, אפילו לא סיפרתי ללוקאס על מר ברונסי.
התחלתי לבכות, ולא היה לי על מה, או למה.
הרגשתי כמו טיפש גמור שבוכה על כלום. לא בכיתי כי כאב לי על פרסי, לא שזה לא כאב, אבל הרגשתי שהכאב שלי הוא משהו אחר. לא ידעתי מה הכאב, הוא פשוט היה קיים.
הראש שלי התפוצץ כמו סופה סולרית על פני השמש, והרגשתי איך הכאב מגיע אפילו לאיברים שלא אמורים לכאוב, כמו השיער, או השיניים שלי.
הרגשתי כאילו שורפים אותי באיטיות עם מבער, מעל לגחלים, ואולי גם שופכים עלי בנזין, כי הרגשתי רטיבות, עד שקלטתי שהרטיבות מגיעה מהדמעות שלי.
"תומאס?" שאל קול מוכר.
לא רציתי להסתובב כדי לראות את הפנים של לוקאס מביטות בי.
"עזוב אותי" אמרתי לו.
"לא" הוא אמר, אוחז לי ביד הפצועה.
"עזוב אותי" חזרתי. הקול שלי היה שבור ופגוע.
"להישאר כל היום על המיטה לא יעזור לך, אתה חייב לרדת ממנה ולהתעורר." אמר לי לוקאס.
הסתובבתי, וראיתי את עיניו האפורות הנוצצות של לוקאס.
"אני לא יודע." אמרתי "אבל אני חייב להתאושש."
"אין לנו זמן" אמר לוקאס "גאיה מתעוררת ו…"
אני מניח שברגע שהוא קלט את המבט שלי הוא שינה את המשך המשפט שהוא תכנן ל:"אני מניח שיש לך זמן לשכב קצת ולנוח."
קמתי מהדרגש שלי בכל זאת.
"לוקאס, לך לאמה, החזר אותה למחנה." אמרתי לו.
"למה?" הוא שאל "המחנה נגמר בדיוק בעוד שבוע."
"מחר יום ההולדת של פרסי, לדעתי צריכים לארגן לו משהו" אמרתי.
"יום ההולדת של פרסי היה אתמול, אתם פספסתם זמן בזמן שהייתם בים המפלצות." אמר לוקאס.
"איך אתה יודע?" שאלתי.
"סיפרו לי" אמר לוקאס.
"אז אתה יודע על ברונסי?" שאלתי.
"זה בסדר" אמר לוקאס "אני בסדר עם זה."
"אוקיי" אמרתי "אבל תביא את אמה. מה בכלל התאריך?"
"ה – 21 לאוגוסט" הוא ענה.
"אז תביא אותה ליום המיוחד מחר" אמרתי לו.
"מה כבר יש מחר?" הוא שאל, מביט בי מבולבל.
"כלום" אמרתי, מחייך "לך אליה, תתנצל אולי, לא יודע על מה, אתה לא מבין בנות?"
הוא גיחך אלי.
לוקאס התכוון לצאת מהביתן.
"רק תגיד לה שחשוב לי מאוד שהיא תהיה מחר." אמרתי "ותמסור לה שאני שולח דרישת שלום."
"אין בעיה" הוא אמר ועזב.
"אז מה יש מחר?" שאלה אנבת'.
"סוד" אמר תומאס.
"תומאס. אתה יודע משהו?" היא אמרה "אתה לא בן אתנה. אין סיכוי."
"למה?" שאלתי, קצת נעלב.
"כי אתה יותר מידי נחמד, טוב לב ואכפתי" אמרה אנבת' "רובינו שחצנים חסרי תקנה."
"אתם לא" אמרתי "אתם נהדרים."
"תודה, תומאס" קרא קול של אחד מאחיי.
"אין בעד מה." אמרתי לו.
אנבת' חייכה אלי.
"אתה יודע, חשבתי לעצמי" אמרה אנבת' "אני מאמינה שהאור זורח לעולם, ואם אחד כבה, אחד קם במקומו."
"אני לא מבין" אמרתי, אפילו שהבנתי למה היא מתכוונת, אך העדפתי להצטנע. לא אהבתי את תשומת הלב גם ככה.
"האור של פרסי כבה, אבל שלך נדלק." אמרה אנבת'.
חייכתי.
"תודה" אמרתי לה.
יצאתי החוצה מהביתן בשביל לשאוף קצת אוויר צח.
בחיי. מחר אחגוג את יום הולדת השש עשרה, וקיבלתי את המתנה המושלמת. אחים נפלאים, חברה נפלאה ואת העובדה שאני חצוי.