חצי רגל באדמה – פרק 84

הבטתי ברחובות לונג איילנד. בבית.
נשמתי נשימה נרעדת והתחלתי לצעוד לעבר הבית. המחשבה שברחתי מהמחנה הייתה נשמעת לי כל כך מוזרה.
מצד שני, הם לא הכירו בפרסי כגיבור. רק בגלל איזה אורקל מטופש שבכלל לא נתן לנו נבואה.
דפקתי על דלת הדירה שלנו בשקט. שום קול לא נשמע.
איך זה יכול להיות?
דפקתי על הדלת שוב והבטתי בשעון שלי. שתיים בצהריים. אמא שלי כבר הייתה צריכה להיות בבית.
השתמשתי במפתח שאימא שלי החביאה מתחת לשטיח ופתחתי את הדלת. הכול שקט. דממה מלחיצה.
'לכל מקום שאליו אני הולכת יש דממת מוות.' חשבתי.
נכנסתי פנימה וניגשתי אל המטבח, ושתיתי כוס מים כשפתאום נזכרתי: אמא של פרסי.
מישהו הספיק לספר לה?
הבטתי סביבי, החלטתי שאני לא רוצה לשבור שום דבר בית שלי כדי ליצור קשת אז יצאתי אל החצר והתכוונתי להשתמש כשנזכרתי כפרסי היה גר בניו-יורק. זאת לא נסיעה ארוכה.
עליתי על אוטובוס לניו-יורק ונסעתי. שנאתי נסיעות תמיד, אבל עכשיו יותר מאי פעם. כל רגע באוטובוס הזכיר לי את הנסיעה האחרונה שלי ושל פרסי במכונית ב.מ.ו. הגנובה בדרך לשאול.
כשסוף-סוף הגעתי לבית של פרסי משהו בתוכי ביקש לברוח. למה אני צריכה לספר לסאלי שהבן שלה איננו?
כי את אחותו. אמרתי לעצמי וכבשתי את הדמעות, הוא היה רוצה שרק את תספרי לה.
דפקתי על דלת הדירה. בהתחלה גם פה לא שמעתי אף אחד מדבר. 'היא כנראה לא נמצאת' הספקתי לחשוב לפני שהדלת נפתחה מעט.
"אמה?" הקול היה צרוד. סאלי ג'קסון הביטה בי ואפילו לא ניסתה לחייך, פניה היו חתומות אבל עיניה האדומות הסגירו את העובדה. היא ידעה.
"סאלי, אני כל כך מצטערת…" התחלתי אבל היא הנידה בראשה ותפסה בזרועי. משכה אותי אליה לחיבוק. עצמתי עיניים ונשארנו לעמוד ככה לעוד כמה שניות. ואז היא פתחה את הדלת והכניסה אותי אל הדירה.
"זאת לא הייתה אשמתך" היא אמרה בשקט כשהתיישבנו. "כירון סיפר לי הכל".
על השולחן היו עוגיות השוקולד-צ'יפס הכחולות והמצוינות שלה. אני ופרסי היינו לפעמים יושבים פה ואוכלים ביחד את העוגיות. בדרך כלל הזיכרון הזה גרם לי חמימות. היום הרגשתי כאילו מישהו מוחץ את הלב שלי. וזה כאב.
"אני יכולתי לעצור אותו" אמרתי בשקט ומצמצתי במהירות כדי להרחיק דמעות.
"לא, לא יכולת" היא אמרה ותפסה בידי, "הוא לא היה רוצה שתסתכלי על המוות שלו ככה. נכון, אמה?"
הנדתי בראשי. "הוא היה אומר לי להתחשל ולהמשיך הלאה. להתגבר על הכאב"
היא הנהנה, "וזה בדיוק מה שעלינו לעשות. אנחנו צריכות להיות חזקות. בשבילו".
הנהנתי.
נשארתי בבית של סאלי כמעט חצי שעה. אחרי שנתתי מבט אחרון בחדר של פרסי ידעתי שאני אף פעם לא אוכל לחזור לכאן בלי להאשים את עצמי. סאלי החליטה שלא כדאי שאסע באוטובוס והחליטה להסיע אותי הביתה.
כשירדתי בבית הודתי לה והיא נסעה לדרכה. עליתי במדרגות אל הבית שלי ודפקתי על הדלת. עדיין לא הייתה תשובה.
'זה כבר ממש לא הגיוני' חשבתי.
נכנסתי פנימה וסרקתי א החדרים. אף אחד לא היה בבית.
התכוונתי להתייאש ולצאת אל הים אבל הדלת בדיוק נפתחה.
"זה היה יום עמוס למדי" קולה של אימי נשמע. התכוונתי לרוץ אליה אבל אז שמעתי אותה ממשיכה את השיחה עם אדם נוסף.
"אני מסכים איתך, בהחלט" זה היה קול של גבר.
"…אני לא יודעת" אמא שלי השיבה על שאלה שלא שמעתי, "אני עוד לא סיפרתי לה"
הגבר נשמע קצת מופתע והייתה לי הרגשה שאני זאת שמדברים עליה.
"אמא?" שאלתי בשקט ויצאתי מהחדר שלי בשקט. היא הביטה בי ונבהלה.
לצידה עמד בחור בשנות הארבעים לחייו, היה לו שיער חום ועיניים חומות גם כן. הוא היה נראה טוב, אני מניחה. אבל התעסקתי בעובדה שהזרועה שלו הייתה על המותן של אמא שלי.
"אמה.." אמא שלי השתחררה מהאיש ופנתה אליי אבל אני נסגתי לאחור. פאניקה שטפה אותי. הבטתי בחדר שלי. אני יכולה להתחמק ולברוח.
'לאן?' קול בתוכי צייץ, 'לאן?'
"אמה, רק תקשיבי לי.." אמא שלי לקחה עוד צעד לעברי, "בסדר?"
הנדתי בראשי במהירות. "לא".
"אמה…"
הסתובבתי במהירות וטרקתי את הדלת של החדר שלי. פתחתי את החלון וקפצתי החוצה בדיוק כשאמא שלי פתחה את הדלת.
"אמה!"
אבל לא רציתי להקשיב. פרסי איננו. לוקאס רע אליי. תומאס שונא אותי. ואמא שלי…
לברוח. לא חשוב לאן. לברוח, ולא להסתכל לאחור.