חצי רגל באדמה – פרק 83

Estonian 07/06/2012 624 צפיות אין תגובות

אז אולי אני לא מבין מתי זאת בדיחה, ומתי זה עלבון. הרבה פעמים, אני נעלב ממשהו שאנשים לא מתכוונים לפגוע בי בגללו, אבל אני משוכנע שמה שאמה רצתה לעשות, זאת לא בדיחה.
הראייה שלי היטשטשה לאט לאט, ככל שזרם הדם זלג מהיד שלי.
לא הרגשתי דמעות, וזאת הייתה התקדמות כלשהי, כיוון שפעם הייתי יכול לבכות עד שהייתי מתייבש.
"תומאס?" שאל לוקאס מבולבל, שהיה הראשון לבחון אותי.
"אוי לי!" הוא קרא, כאשר ראה את הזרוע המדממת שלי.
הוא הרים אותי, והושיב אותי על המרפסת, כאשר כירון ניגש מהר בשביל לטפל בפצעים שלי.
"אמה עשתה לך את זה" ניחש לוקאס "לעזאזל איתה."
"היא עצבנית, ואני מציע שאף אחד לא יתקרב אליה, לפחות ליום או משהו, עד שהיא תשלים עם האובדן" אמרתי.
"היא השתגעה" קרא לוקאס.
"לא" אמרתי "כואב לה, היא איבדה את אחיהּ, והיא אהבה אותו מאוד. אני מבין אותה."
"צודק. אתה השתגעת" אמר לוקאס לבסוף.
"זה ישאיר צלקת" אמר לי כירון.
סרקתי בעייני את החתך העמוק שהשאיר הלהב של החרב של אמה לאורך הזרוע שלי.
ידעתי שאמה לעולם לא הייתה עושה את זה.
מצד שני, גם אני לא ידעתי שאני כמעט אהרוג אותה במסע החיפושים.
ידעתי שאני חייב למצוא דרך לעודד אותה. לא ידעתי למה, אבל ראיתי בה סוג של אחות, והרגשתי אשם במוות של פרסי. לו הייתי מבין לבד את הצופן, הייתי יכול למנוע את המוות של פרסי. הייתי טיפש כל כך שלא שמתי לב שהמשפט הזה חוזר על עצמי בלי סוף.
הרגשתי חובה לפצות את אמה על מה שהיא איבדה.
"כירון, למה אתה הולך על פי הכללים?" שאלתי.
"אני לא יכול לשנות כללים ככה סתם" אמר כירון "לא קיבלתם את נבואת האורקאל."
"אבל אם היינו יודעים מה יקרה?" שאלתי "זה באמת היה עוזר לנו? מי בכלל האורקאל? למה לא ראיתי אותו?"
"הוא לא היה כאן הקיץ" אמר כירון "הוא נאלץ ללכת."
"מה?!" שאלתי בהפתעה "איך הוא היה יכול לתת לנו נבואה אם הוא לא היה?!"
"המממ…" התחיל כירון.
"נו באמת, אז בגלל שהוא לא היה כאן, אתה לא תקבל את פרסי כגיבור?"
"הוא כן נחשב לגיבור" אמר כירון.
"אבל אתה מסלף את האמת. הוא מת במסע חיפושים." אמרתי.
"אבל זה לא מסע חיפושים מוכרז" אמר כירון.
"כי אתה לא הכרזת עליו, למה לא הכרזת עליו?" אמרתי, ואז קלטתי הכל.
"אתה ידעת על הנבואה לפני, ולא רצית לגלות לנו." אמרתי "מה גרם לך לזה?"
כירון לא ענה.
"אתה הרחקת את האורקאל מכאן" אמרתי "מה הייתה הנבואה."
כירון קודם בהה במרחק.
"אוקיי" הוא אמר "אבל זה נשאר בגדר סוד."
"לא יצא מפי" הבטחתי.
"השמש תקפח על עורפם,
לחזור אל מה שהיה פעם.
כאשר ירדו למקום הנמוך ביותר,
ימצא את מותו האח והחבר.
יחזרו הם פחות במספרם,
אך בזאת תמה צרתם."
אמר כירון.
"אני מבין" אמרתי.
"מה אתה מבין?" הוא שאל, וסקר אותי בעיניו החומות העייפות והזקנות שלו.
"ידעת שאמה עלולה לשנות את העתיד, ולהביא תוצאות הרות גורל" אמרתי.
הוא הנהן.
"וזה למה הסתרת את הנבואה" אמרתי "אז הייתה נבואה."
"אבל היא לא משתייכת ספציפית למסע, זה עדיין לא נחשב." אמר כירון.
ידעתי שאני חייב לעשות את מה שעבר לי בראש. לא רציתי, אבל הרגשתי חובה כלפי אמה.
התרכזתי מאוד.
"זה כן" אמרתי.
ניסיתי להעביר לכירון את המחשבה הזאת. העיניים שלו התערפלו.
ואז כירון אמר את המשפט שידעתי שיגרום לאמה להרגיש הקלה:
"הנבואה הזאת שייכת למסע, ולכן זהו כן מסע חיפושים" אמר כירון.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך