חצי רגל באדמה – פרק 82
כירון הפך מדמות מורה אהוב לקנטאור ולאדם השנוא עליי בכל העולם.
כעס, זעם, כאב, ייאוש. התחושות הציפו אותי
אחי. פרסי הקריב הכל בשביל המסע הזה שאפילו לא נחשב מסע חיפושים בגלל שהאורקל לא נתן לנו נבואה.
חוקים וכללים. זה הדבר היחיד שלפיו הולכים במחנה? מה עם נאמנות? יושר? הערכת האנשים שנפלו? הבטתי בגבעה שהרגע ברחתי ממנה. לפני כן, כשהייתי בביתן שלי, ראיתי איך הכל דומם.
דממת מוות.
הבנתי שלא חשוב מה יקרה. לעולם לא יזכרו את המסע הזה בתור המסע האחרון של אחי. לעולם לא יכירו בפרסי כגיבור שמת בזמן מסע חיפושים. שזה כבוד גדול.
התיישבתי למרגלות הגבעה ושאלתי את עצמי מה לעשות. לחזור אל החניכים לא הייתה אופציה מבחינתי. לחזור הביתה? היססתי.
עצמתי את עיניי וקיפלתי את ראשי בין ברכיי כששמעתי את הצעדים המהירים. מישהו רץ לקראתי ואני כבר ידעתי מי זה.
"שלא תעז לומר לי לסלוח להם!" אמרתי בכעס עוד לפני שהוא התקרב וקמתי על רגליי, "לוקאס, אם תעז ל- "
ואז ראיתי אותו. תומאס.
"היי" הוא אמר והביט בי בשקט.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בנימה עצבנית. לא ידעתי כמה זמן אני אוכל לדבר עם מישהו מבלי להתפוצץ.
"רק.. לדבר" הוא אמר והמשיך להביט בי.
"אני לא רוצה לדבר" אמרתי, "אני רוצה לזרוק מישהו – מישהו מסוים מאוד- לים ולהטביע אותו"
"כירון לא – "
"אני מבטיחה לך תומאס שאם תגיד לי שהוא לא אשם אני אזרוק אותך לים!" אמרתי בכעס.
הוא רק המשיך להביט בי.
"אתה מוכן להפסיק?!" שאלתי בכעס ודחפתי אותו, "אני לא בובה, האסלר! לא אכפת לי מה אתה חושב על המחנה וכמה הוא מרגש. אף אחד כאן לא היה בובת השעווה שרצית שהוא יהיה. תפסיק לבחון אותי כאילו אני מוצגת במוזיאון!"
הוא לקח צעד לאחור וייצב את עצמו. "מצט- "
"לא, אתה לא מצטער" אמרתי והמשכתי להביט בו בזעם, "פשוט עזוב אותי. בסדר?"
לבד. כל מה שרציתי הוא להיות לבד. לבד, לבד, לבד.
"אמה, אולי נחזור חזרה?" תומאס קרע את חוט המחשבה שלי וכבר לא הביט בי, כנראה שהוא פחד ממני. גם אני פחדתי מעצמי. המוות של פרסי טלטל אותי ואז זרק אותי בצורה אכזרית אל המציאות.
"לא!" קראתי בכעס ושלפתי את החרב שלי, בכלל לא מודעת למעשיי, "תומאס תסתלק מפה או שאני אפגע בך"
"את לא תעשי את זה, אמה" הוא אמר בשקט והביט בי בעיניים אפורות וחכמות. הוא הושיט לי את ידו.
"איך אתה יודע שלא?" שאלתי בכעס ואז הזעם שלי התפרץ, "הם לא מכירים במסע הזה כמסע חיפושים! הם הפכו את אח שלי לבדיחה! ואני לא מתכוונת לוותר להם על זה!"
"אז מה תעשי? תציפי את המחנה?".
אני יודעת שזאת הייתה שאלה שהייתה אמורה להיות בדיחה. אבל אני כעסתי. לא רציתי לשמוע בדיחות עלובות.
"עוף מפה, האסלר!" קראתי בזעם וכשדמעות הרטיבו את לחיי הכיתי.
תומאס התחמק הצידה אבל החרב שלי לא בדיוק פספסה לחלוטין. חתך באורך של חמש עשרה סנטימטרים עבר מאחרי הכתף ועד למרפק שלו.
תומאס לקח צעד כושל לאחור.
הבטתי בקו הדם שהמתמשך על כל זרועו של תומאס ואז הבטתי בעיניו.
"תומאס…" לחשתי.
אבל הוא כבר הסתובב חזרה לכיוון המחנה וברח.
תגובות (0)