חצי רגל באדמה – פרק 79

"תנחש!" אמרתי.
"אני לא יודע" מלמל כירון.
"אתה חייב לדעת באיזה מהירות אתה דוהר!" קראתי.
"אין לי מד מהירות, מר האסלר הצעיר." הוא אמר לי, וזה פחות או יותר סתם לי את הפה.
לא הגענו באותה המהירות שבה כירון הגיע אלינו, בהתחשב בעובדה שהוא נאלץ לסחוב שני חצויים.
"מה קרה לפרסי?" שאל כירון.
השתיקה שלנו הסגירה לחלוטין מה קרה שם.
"אשמע את נסיבות מותו ברגע שנחזור למחנה." אמר כירון.
לא היינו צריכים לחכות הרבה, כיוון שתוך כמה שניות ספורות מצאנו את עצמנו חוצים את הגבולות של מחנה החצויים.
הוא הוריד אותנו במרפסת.
אנבת' ישבה שם, באותה התנוחה. מוזר היה לחשוב שלפני שתיים-שלוש דקות, ראינו אותה ממרחק עצום.
"אני ברשותכם אלך לנוח" אמר כירון, וצעד בעייפות לעבר הבניין הראשי.
"פרסי…" מלמלה אנבת' "זה…"
אמה השפילה את מבטה.
"מת" אמרתי בשקט.
"איך?" שאלה אנבת'.
"הוא כרת עסקים עם האדס." אמרה אמה "טיפש."
"אנחנו צריכים תכריכים של בן פוסידון" מלמלה אנבת'. "של…"
היא הרימה את היד שלה במחוות סליחה. ביד השני כיסתה את עיניה, והיא הלכה משם.
"ושוב פעם אני ואת" אמרתי.
"אני אלך לבקר את לוקאס" אמרה אמה.
היא הלכה לעבר המרפאה, ואני נאנחתי והבנתי שאין לי מה לעשות, אלא לחזור לביתן אתנה, לאחים שלי.
פתאום קלטתי משהו. האם זה היה נחשב למסע חיפושים? לא קיבלנו שום נבואה מהאורקאל.
מה זה אומר על המסע שלנו? מה בכלל קרה לאורקאל?
נאנחתי, ופתחתי את הדלת של ביתן אתנה.
ראיתי את כל האחים שלי, עדיין על הדרגשים, כיוון שהייתה שעת בוקר מוקדמת.
"תומאס!" קרא אחד מהם – אֵרִיק.
"הבוגד חזר אלינו" אמר מלקולם "הלכת לרגל בשביל גאיה."
חייכתי אליו חיוך מלא בטחון עצמי.
"ירדתי לשאול" אמרתי.
"למה?" שאל מלקולם.
התיישבתי על הדרגש שלי, והתחלתי לספר לכולם בדיוק מה קרה.
בסוף הסיפור שלי, כולם פערו את פיהם.
"אז אתה כן בגדת!" קרא מלקולם.
"אבל לא מתוך ידיעה" אמרתי "ועדיין, היה לי מספיק אומץ לרדת לשאול רק בשביל לבטל שבועה. זה לא אומר שאני נאמן?"
"בסדר" אמר מלקולם "אני מסכים איתך. אני מצטער על הכל."
הוא הושיט לי יד, כדי שאלחץ אותה.
"תזיז את היד" אמרתי לו.
הוא הזיז את היד, מביט בי מבולבל, ואני נתתי לו חיבוק.
"וואו, יש לי הרגשה שאתה הראשון שעושה את זה כאן…" מלמל מלקולם.
"מחבק?" שאלתי.
"כן" הוא הנהן.
"אתם קרעכצנים" שרקתי. מחייך.