חצי רגל באדמה – פרק 75

אישה יפה, השם שלה מצלצל לי מוכר, האי הזה נראה מוכר, והאישה עם הקלסר הכחול נשמעה מוכרת, אבל חצוי אחרי מסע חיפושים הוא חצוי עם מוח דפוק. המוח שלי הרגיש כאילו נסחט שלוש פעמים, ואיבדתי כל יכולת לחשוב בהיגיון.
"שלום" אמרתי.
"ומה שמותיכם?" היא שאלה בקול נעים. היא סקרה אותי, כאילו העיניים הירוקות שלה היו זכוכית מגדלת.
"תומאס האסלר, וזאת אמה פרייס" אמרתי.
"תומאס האסלר" היא חזרה על השם "לא מוכר לי, אבל אמה פרייס, השם מוכר לי."
אמה חייכה חיוך עקום, והביטה בי, כאילו שואלת אותי מה קורה כאן.
החזרתי לה מבט של "את הבאת אותנו לכאן."
"אמה, אני חושבת שאני יודעת מי את!, מה דעתך ללכת עם העוזרת שלי לראות את מגוון הפינוקים שלנו כאן בספא?" הציעה קירה.
כאן זה באמת הפך למאוד מוגזם. היה לי ברור איפה אני, עם מי אני, ומי האישה שמולי, אבל לא יכולתי לברוח.
"בוא איתי, תומאס" היא אמרה לי, וסימנה לי עם היד שלה לעקוב אחריה.
ניסיתי להתחבר למחשבות שלה, אבל לא הצלחתי לשמוע אף קול, עד שלפתע שמעתי קול של גבר "לעזאזל עם העבודה הזאת." הנחתי שזה בטח הבנאי או משהו, מה שרק הוכיח שזאת לא בת אדם.
המשכתי איתה, חסר אונים.
היא הושיבה אותי בכיסא שחור, אל מול שולחן עבודה שחור, והיא התיישבה על כיסא נוח בצבע חום.
מאחורה היה ארון עם דלת זכוכית שהיו בו הרבה ספרים, וחלון אחד.
לא ראיתי שום כלוב, אז הנחתי שאם זו מי שאני חושב שזו, היא מסתירה את הכלובים.
"אז תומאס, מה שלומך?" היא שאלה אותי.
"בסדר" אמרתי, אפילו שהרגשתי לחץ, כאילו שורפים לי את כפות הרגליים.
"אז אתה מרוצה מעצמך?" היא שאלה.
"כן" אמרתי בנחישות "מאוד."
"ומה עם המכנסיים הקרועות האלו, והחולצה הזאת, אדום לא מתאים לך" היא אמרה.
בדרך כלל, אופנה ואני כמו ישרים מקבילים. לא נפגשים לעולם, אבל המילים שלה כאילו היפנטו אותי. זה לא מצא חן בעייני.
ניסיתי להילחם בזה, אבל זה הרגיש כמו גז צחוק של רופא שיניים. בפעם הראשונה שרצו לדחוף לי אותו, ניסיתי ליצור אוטוסוגסטיה שזה לא ישפיע עלי, אבל זה כן השפיע עלי. שנאתי מאז ומתמיד דברים כאלו, חוסר שליטה.
איבוד שליטה היה תמיד הדבר שהכי שנאתי.
היא הקימה אותי, והובילה אותי אל מול המראה.
"איך אתה נראה?" היא שאלה.
"אני מניח שבסדר" אמרתי, אפילו שידעתי שהיא רוצה שאני אערער את עצמי.
"אבל מה עם זה?" היא שאלה. היא הקישה באצבעותיה, ותמונה כיסתה את התמונה.
היה מעין סליל דק של אבק בחלל, והרגשתי איך שוב פעם הרצון העז שלי התמוסס לצייתנות. אותה הצייתנות שמילאה אותי אחרי שגאיה השתלטה עלי.
ראיתי בתמונה נער בלונדיני, עם אותן העיניים האפורות שלי, רק גבוה יותר, כתפיים מוצקות יותר, זרועות שריריות יותר.
נראתי כמו התומאס שתמיד רציתי להיות.
החיוך של התומאס ההוא הקהה את החושים שלי.
"מוצא חן בעיניך?" שאלה קירה.
"כן" אמרתי, קולי מטושטש, אפילו לאוזניים שלי. "איך אני גורם לזה לקרות?"
"אתה פשוט צריך להתאמן, ולשתות את זה" היא אמרה. היא לקחה כוס ארוכה בצבע לבן, ומילאה אותה במים. אחר כך היא פתחה שקיק, ושפכה פנימה אבקה בצבע אדום.
הנוזל קיבל צבע של שייק.
כל הידע שבראש שלי היטשטש, וגרם לי לשכוח את כל הסיפור שזכרתי. מי הבחורה הזאת?
"שתה את הכל, ומיד תרגיש בשינוי." היא הבטיחה.
ואז קלטתי שאסור לי לשתות.
"לא" אמרתי "אני אוהב את עצמי."
היא נראתה זעופה.
"בן אתנה, כמובן." היא אמרה "לחלקכם יש כוח רצון חזק."
היא הניפה בידה.
"אבל עדיין, כל כך חלשים."
ראיתי מעין אור לבן מסמא כאילו גולש מאצבעותיה.
"גברים." היא לחשה "לוקחים את כל התהילה."
הרגשתי כאילו כל הגוף שלי עולה באש.
איבדתי את השליטה במחשבות, והן התרוצצו להן ברחבי הראש.
הדבר האחרון שאני זוכר זה שצנחתי על הרצפה, וזה כאב, כאילו קפצתי מגובה של חמש קומות.