חצי רגל באדמה – פרק 66

הייתי חשדנית כל הזמן, כשלקחו אותנו לחדר כבר התכוונתי להגיד לפרסי שמשהו לא בסדר אבל אז דלת החדר שלנו נפתחה ואני חשבתי רק: "וואו".
אז החדרים היו מדהימים, יכולתי לישון על המיטה לנצח אם לא היית רואה את הג'קוזי שהיה בחדר. או את הטלוויזיה הענקית.
"פרסי.." אמרתי אחרי שהאיש שליווה אותנו עזב אותנו, "למרות שהכל פה מגניב.. אתה בטוח ש – "
"אל תדאגי" פרסי אמר והשתטח על המיטה, "הייתי פה כבר! הכל פה בטוח במאה אחוז"
"אבל – "
"אמה, פשוט תירגעי" הוא אמר ונתן לי כרטיס אשראי מפלסטיק, "קחי. לכי תבלי או משהו"
לקחתי את הכרטיס בהיסוס והבטתי בפרסי עוד רגע. אבל הוא כבר התחיל להירדם. פניתי אל המעליות וירדתי אל הלובי. פונה אל הקזינו.
הקזינו היה מדהים. היו שם מלצריות שהסתובבו עם מאכלים ושתיות והציעו לבני הנוער, היו שם כל משחק שאתם יכולים תאר לעצמכם והיתה שם רחבת ריקודים מטורפת.
אחת המלצריות ניגשה אליי עם מגש עמוס במאכל בצורת פרח.
"הנה, תטעמי" היא אמרה והגישה לי פרח אחד.
"מה זה?" שאלתי בחשדנות.
"זה פרח לוטוס" היא השיבה מחייכת, "מנת הדגל שלנו!"
"אני באמת – " התחלתי
"נסי אותו" היא אמרה, "רק ביס קטן"
"וזה טעים?" שאלתי ולקחתי ביס. חיוך עלה על פניי, הטעם היה כמעט אלוהיי. כמעט משתווה לנקטר או אמברוסיה.
"אז מה דעתך?" היא שאלה.
"זה נהדר" אמרתי והרגשתי משוחררת יותר. פתאום שחכתי למה אני בעצם נמצאת במקום הזה. "למה אני כאן?" שאלתי לפתע.
"את כאן כדי לבלות" היא השיבה.
"כן.." הערפל שהצטבר לי במוח התחיל להתפזר, אני כאן כדי ליהנות אחרי כל מה שקורה בחוץ, זה הכל. "אני יכולה לקבל עוד פרח? הוא לא רע"
היא חייכה והגישה לי פרח. נגסתי בו ואמרתי לה תודה. המוזיקה התחזקה וכמה אנשים על רחבת הריקודים התחילו לרקוד.
חייכתי.
לא ניסתי לרקוד מאז שהייתי בת שתיים עשרה ביום ההולדת שלי.
לפני ששמתי לב מצאתי את עצמי על רחבת הריקודים ביחד עם עוד שלושה בני נוער, כשאנחנו רוקדים לצליליו של שיר פופ של איזה זמר.
למדתי ריקוד במשך מספיק זמן כדי לא להביך את עצמי, וככה יצא שפתאום אור הזרקורים פנה לעברי כשתפסתי פיקוד על הריקוד.
כשהשיר נגמר בני הנוער בירכו אותי בחיוך.
"צריך להכתיר אותך למלכת הריקודים של המאה!" אמר אחד מהם
"כן. קבלו בבקשה את מלכת הריקודים של 1997!" קרא אחר. כמה אנשים הריעו בחיוך.
"רגע מה?" שאלתי.
"מה?" הוא השיב.
"1997?" שאלתי.
"נו בטח. מה השנה עכשיו לדעתך?" הוא השיב.
"2012" אמרתי.
"את חייה בסרטים!" אמר אחד מהנערים.
"טוב.." אמרתי והסתובבתי, "ביי בינתיים"
הם נופפו לי לשלום כשהתקדמתי לכיוון היציאה כשמלצרית ניגשה אליי עם מגש של פרחי לוטוס.
"הנה, קחי" היא חייכה.
"לא.. תודה" אמרתי
"אני מתעקשת" היא אמרה ודחפה לידי פרח.
"באמת לא" אמרתי והחזרתי לה אותו.
בינתיים הבטתי לכיוון היציאה, פרסי עמד שם והביט בי בדחיפות. רצתי לכיוונו ותפסתי בידו.
"עכשיו אני נזכר" הוא אמר, "זה לא מקום טוב".
"הבנתי את זה בעצמי" אמרתי, "האנשים פה תקועים כאן כבר שנים!".
"עצרו מיד!". אנשי אבטחה רצו לעברינו.
"כן, ממש!" קראתי ואני ופרסי רצנו לעבר החניה במהירות.
פרסי התניע את המכונית ויצא אל הכביש בדיוק בשנייה שבה אנשי האבטחה הגיעו אל החדר.
"ניצלנו" אמרתי.
"לא בדיוק" פרסי אמר. הבטתי קדימה.
'או- או'. חשבתי.