חצי רגל באדמה – פרק 65

נכנסתי פנימה.
"שלום?" שאל אחד מהם.
"המממ…" אמרתי. הרגשתי איך אני מאדים. הייתי ביישן מטבעי, ולעמוד מול אנשים זרים במדינה זרה זה תמיד מביך.
"כן?" שאל אחד. היו לו משקפיים עבות, והיה לו שיער בלונדיני ארוך, וחלוק מעבדה.
"אני… עברתי כאן בדנוור, וראיתי את המקום הזה, ואני יהודי, והרגשתי הזדהות, אז נכנסתי" אמרתי בקצרה, מקווה ששיחקתי להם לרגשות.
האיש השני שעמד שם היה בעל שיער מקריח, והוא היה לא מגולח. גם הוא לבש חלוק מעבדה לבן.
"יש לך מבטא גרמני" ציין הבלונדיני.
"אני לא מארצות הברית" אמרתי.
הוא סקר אותי, ואז משך בכתפיו.
"אז מה בדיוק קרה?" שאל אותי האיש בעל השיער השחור המקריח.
סיפרתי להם בערך, בלי לציין שום דבר על חצויים או על המחנה.
הם לעומת זאת סיפרו לי מה הם עושים שם במרכז היהודי הלאומי לרפואה ולמחקר. המחקר עצמו היה יחסית מעניין, אבל ידעתי שאין לי הרבה זמן לבזבז. בטח פרסי ואמה כבר הגיעו לשאול, והם מחכים לי שם בכניסה. העצב שלי חזר אחרי המחשבה על אמה ופרסי. השניים האלו באמת ניסו לגרום לאנשים שלא לחשוד שאני הבוגד.
למען האמת, היה לי ברור שעדיף לי לעזוב, כי לא הייתה סיבה ממשית למה נכנסתי בכלל לתוך הבניין הזה, ואז הבלונדיני (ששמו ראיין), לחש לי :"אלות הגורל הביאו אותך לכאן."
בהיתי בו.
הוא סימן לי ללכת איתו הצידה, לחדר צדדי.
הדלת הייתה חומה לחלוטין.
"בוא, אח, אחרייך" אמר לי ראיין, וקרץ לי.
הנחתי את היד שלי על הידית הזהובה. היא הייתה קפואה, כאילו בילתה במקפיא במשך כמה שעות טובות.
סובבתי אותה, והדלת נפתחה.
בפנים לא היה גג, אבל המקום היה חסום בקירות כהים. במרכז עמדה מכונה מוזרה. זה היה נראה כמו הליקופטר ממתכת, עם כנפיים אפורות שבהן מקובעות מנורות בצבעים שונים, כמו ירוק, צהוב, כחול או לבן.
בחלל שבתוכו ראיתי הגה, וכסא מרופד בעור אדום.
זרקור בצבע כתום כמו תפו"ז זרח על ההליקופטר הקטן.
"מה זה?" שאלתי.
"אני כבר מפתח אותו במשך שנים, זה הליקופטר שמנסה לטוס במהירות גבוהה מאוד, בפעם האחרונה שבדקתי, הוא הגיע למחצית ממהירות האור." הסביר לי ראיין, והניח את ידו על כתפי.
"וואו" אמרתי. מהירות האור היא בערך שלוש מאות אלף קילומטרים לשנייה, חצי ממנה זה מהירות עצומה.
"תודה, אח" הוא אמר, וקרץ לי.
בהיתי לו בעיניים האפורות שלו, כמו שלי. ללא ספק היינו אחים, הוא היה נראה כמוני, רק מבוגר.
"איך אתה יודע שאני אח שלך?" שאלתי אותו.
"כמו שאמרתי, אלות הגורל" אמר לי ראיין, ונעץ בי מבט רב משמעות.
"מה איתן?" שאלתי.
"זה לא משנה" הוא אמר "אבל דבר אחד בטוח, צא לשאול עם ההליקופטר הזה, למיקום של הכניסה, אתה יודע איפה זה."
"אני לא יודע לטוס" ציינתי את העובדה המובנת מאליה.
"אל תדאג" הוא אמר לי בביטול "אתה תצליח, זה מנגון פשוט."
"למה אתה עוזר לי?" שאלתי אותו.
"כי אני אח שלך, אולי?" הוא שאל.
פשוט נעמדתי שם, מרגיש איך שוב אני מאבד את כל המילים שלי. נמנעתי במכוון מלדבר, כיוון שידעתי שאני אגמגם לו.
"קדימה, אתה צריך להגיע לשאול." אמר לי ראיין.
ניסיתי להקשיב טוב, אולי אני אצליח לשמוע על מה הוא חושב, ולמה הוא עוזר לי.
שמעתי רק משפט אחד:" סיסר כאבוסרבה טקצי התרניחר", כאילו הוא ידע שאני מסוגל לקרוא לו את המחשבות.
הצלחתי לנתק את הקול הזה, חושב לעצמי כמה מוזר שהשתלטתי על היכולת הזו, ועליתי על ההליקופטר, מבולבל כל כך. איך שכל המסע הזה הפך לסוריאליסטי…